אשר לאמור בסעיף 10 בתצהירה הראשון, לפיו הנתבע היה שקוע בחובות במועד רכישת הבית דנן ורישומו על שם הנתבעת, הבהירה הגב' ונטורה כי ציינה זאת בהתבססה על היקף חובו לבנק דנן, וכן על דברים שהנתבע אמר בעצמו לבנק במספר הזדמנויות. לשאלת בית המשפט מה לטענת הנתבע כלפי הבנק היה מקור פרנסתו, השיבה, כי לטענתו התפרנס מירחון אדריכלים שהיה בבעלותו אך היא ראתה פרסומים לפיהם התפרנס גם ממכירות נדל"ן [פט. עמ' 26].
לשאלה מדוע הצהירה כי משיב 1 הוא "עתיר נכסי יוקרה" בסעיף 14 בתצהירה, השיבה שהתייחסה לבית ולרכב מסוג פורשה. לדבריה, על הבית אמנם רשומה משכנתא בסך של כ-2.5 מיליון ₪ אך מבדיקה שערך הבנק שוויו עולה כדי 7.2 מיליון ₪. ההפרש בין הסכומים מהווה "נכס" גם של הנתבע, הסבירה העדה, ממנו יכול הבנק להיפרע [פט. עמ' 34].
אינדיקציות נוספות לכך שהנתבע נוהג בבית האמור מנהג בעלים עולות מהעובדה ששיפץ אותו, כעולה ממסמכים אליהם נחשפה, וכן מהעובדה שמציאות לפיה הוא שוכר בשכר דירה נמוך ביותר את הבית מהנתבעת פרודתו (כך טען) אינה סבירה [פט. עמ' 35].
בהקשר זה אישרה העדה, כי אין לבנק דרך לדעת מאיזה כספים נרכש הבית האמור, האם מכספי הפיצויים שקיבלו הנתבעים כמפוני גוש קטיף, או ממקור אחר. לטענתה, כל שהיה ידוע לה בהקשר זה היא העובדה שנרשמה משכנתא על הבית לטובת פלוני, שניתן להניח שנתן חלק מהמימון כהלוואה לרכישת הבית [פט. עמ' 37].
כשנשאלה האם ידעה על דרכי המימון של הבית בעת עריכת תצהירה, ובפרט העובדה שהנתבעת לקחה מספר הלוואות על שמה בסך כולל של כ-3 מיליון ₪, לרכישת הבית לפי הנטען, השיבה כי לא התעמקה בנתונים האלה, וכי ככלל "לא הגיוני שאישה שמוצגת כל השנים שלא יכולה להתפרנס תקבל הלוואות במיליונים" [פט. עמ' 40]. לדבריה, כל הידוע לה על מצבה הכלכלי של הנתבעת מבוסס על דבריו של הנתבע, לפיהם היא נכה ואינה מסוגלת לפרנס. היא אינה מכירה את מקצועה של הנתבעת כעורכת דין עם מספר תארים או את החברה שבבעלותה "איליה שירת הים" [להלן: "איליה שירת הים", פט. עמ' 41-42].
ראיות מטעם הנתבעים
9. הנתבעת, הגישה תצהיר לתמיכה בטענותיה. כעולה מתצהירה היא אם לארבע ילדים קטינים, ובעלת נכות צמיתה בשיעור 75%, החל משנת 2000 בשל דלקת פרקים ממנה היא סובלת [ר' נספח 1 לתצהירה, וכן פט. עמ' 60].
כעולה מהתצהיר, היא ובן זוגה, הנתבע דנן, התגוררו בבתים נפרדים עוד בישוב ניסנית שבגוש קטיף, בתים מס' 423 ו- 477, להוכחת האמור הפנתה למסמכי אישור רישום זכויות בנכס, הנושאים תאריך מיום 21.4.05 [ר' נספח 7 לתצהירה], הפרדה זו היתה, לטענתה, המשכו של משבר חמור ביחסיהם שהחל ב-1999, אז פנתה לבית הדין הרבני באשקלון ולבקשתה ניתן צו לראיית ילדים [סעיף 16 לתצהירה]. הפרידה ביניהם המשיכה גם לאחר עזיבתם את גוש קטיף, אולם בהתאם להמלצות יעוץ פסיכולוגי שניתן למפוני גוש קטיף דאז החליטו על שמירת "התא המשפחתי" כגורם יציב אשר יסייע לילדיהם בהתמודדות עם המשבר. כן הוחלט להתגורר בבית מושא הליך זה יחדיו ובשכירות, בקומות נפרדות [ר' סעיפים 25-31 לתצהיר]. בחלוף השנים החמירו היחסים הבין אישיים בינה לבין הנתבע, ולטענתה השניים שכרו שירותי עורכי דין ואף חתמו על הסכם להורות משותפת ומזונות לקטינים בחודש יולי 2013 [נספח 5 לתצהיר]. לאחר רכישת הבית על ידיה חתמו הנתבעים על הסכם שכירות לפיו הנתבע שוכר את חלקו הרלוונטי של הבית מהנתבעת [ר' נספח 6 לתצהיר].
מיד לאחר פינוים מגוש קטיף שכר הנתבע, לדברי המצהירה, את הבית דנן בעבורם, ובהמשך, בעודם חיים כזוג פרוד המנהל חיים עצמאיים, רכשה הנתבעת את הבית האמור. בהמשך תצהירה מתארת הנתבעת כיצד מימנה את רכישת הבית ממקורות פרטיים שלה בלבד, אשר אותם היא מחויבת להחזיר לבדה, בין בעצמה ובין באמצעות חברה שבבעלותה הבלעדית – שירת הים [סעיפים 56-59 לתצהיר] ומשכך, לטענתה, לנתבע אין כל זכות בעלות בנכס זה.
רכישת הבית בוצעה, לדבריה, לאחר מות בעליו ב-2011 בכספי הלוואות שנטלה בעצמה, ובעבורה בלבד תוך זמן קצר ביותר, לנוכח דרישת היורשים. בתוך שבוע בלבד רכשה את הבית ושילמה את מחירו המלא, בסך של כ- 3,500,000 כולל מיסים. [ר' בעמ' 5 לתצהיר, וכן ר' הסכם המכר מיום 15.12.11 נספח 9 לתצהיר]