54. יצוין כי עוד קודם לכן, ביום 21.5.2015, הגישו באי-כוח המערערים בקשה לצירופם להליך של צדדים שנזכרו בתובענה כחברים בעמותה – אשר גם בה לא נזכרה טענת ההתיישנות. בקשה זו הוגשה אף היא במועד המאוחר לזה שבו הוגשה תובענת המשיבים. צוין בה מהו הסעד הנדרש בתובענה, והוסבר בה כי צירופם של הצדדים האמורים מתחייב לצורך הכרעה שלמה ויעילה בפלוגתות שהתעוררו בה. לכאורה זהו טעם נוסף לקבוע שטענת ההתיישנות לא הועלתה בהזדמנות הראשונה. אולם, לנוכח האמור בכל הנוגע לבקשה לביטול המרצת פתיחה, דומה כי לא נדרש דיון נוסף בכך.
שאלה שלישית – מתי החל בענייננו מרוץ ההתיישנות?
55. בשלב זה, נוכח הקביעה כי המערערים לא העלו את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה, מתייתר על פניו הצורך להצביע על מועד תחילתו של מרוץ ההתיישנות ולדון בשאלת תחולתו של כלל הגילוי המאוחר הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות. אולם, בהתחשב בקושי שמצאתי בהתייחסותו של בית המשפט המחוזי לנושא אעשה כן בקצרה.
56. כידוע, סעיף 8 לחוק ההתיישנות מכיר באפשרות של הארכת תקופת ההתיישנות ביחס לתובע שלא ידע ולא צריך היה לדעת על העובדות המהוות את עילת התובענה (ראו למשל: ע"א 393/08 שגיא נ' כפר ביאליק כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ, פסקה 24 (23.2.2010); רע"א 901/07 מדינת ישראל – הוועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא-ליפל, בפסקה 49 לפסק דינו של השופט י' עמית (19.9.2010)). בענייננו, בית המשפט המחוזי לא בחן את מודעותם בפועל של המשיבים לאי-ההכרה בהם כחברים בעמותה בשנים שקדמו להגשת התובענה (ועל כך עוד ארחיב בדיון הנוגע לטענת השיהוי שהעלו המערערים). לעומת זאת, באשר למודעותם בכוח של המשיבים, בית המשפט המחוזי קבע, גם אם למעלה מן הצורך מבחינתו, כי טענות לחברות בעמותה "אינן מתיישבות" עם שנים רבות שבהן לא נעשו כל פניה או בירור בעניין (עמ' 24 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי). עמדתי במישור זה שונה. הגם שאין חולק כי המשיבים יכלו לברר את העובדות החיוניות להגשת התובענה, ואף טוב היה לו עשו כן, אין לומר שהיו חייבים לעשות כן. בבסיס קביעתי עומדת ההכרה במאפייניה של החברות בעמותה, פעילות הנעשית על בסיס וולונטרי. מקום שבו לא נעשתה פעולה אקטיבית להוצאתם של המשיבים מן העמותה בהתאם להוראות התקנון, ואף לא נטען כי נעשו ולו ניסיונות על מנת ליידעם בכך שהעמותה אינה רואה בהם עוד כחבריה, אין לומר כי הם היו אמורים לחשוד שמעמדם פקע במנותק מכל הוראה בתקנון, ולפעול לבחינת האמור בפרסומים רשמיים אשר לא הובאו בפניהם במישרין. מסקנה זו מקבלת משנה תוקף לנוכח התמונה שהצטיירה בפנינו של עמותה שלא הקפידה ככלל על זימון חבריה כולם לאסיפות הכלליות. הדברים נאמרים, כאמור, למעלה מן הצורך. יסודם בטיבה ובאופייה של החברות בעמותה, וברי כי אין בהם על מנת להסיג את המבחנים השונים שנקבעו בפסיקתו של בית משפט זה ביחס ליישומו של כלל הגילוי המאוחר בהקשרים אחרים.