שאלה רביעית – האם ניתן לומר שתובענת המשיבים לוקה בשיהוי?
57. כזכור, בפי המערערים הטענה כי אף במנותק מדיני ההתיישנות, יש לומר כי תובענת המשיבים הוגשה בשיהוי ניכר ולדחותה מטעם זה כשלעצמו. לשיטת המערערים, יש לומר כי המשיבים השלימו במשך שנים עם העובדה שהם אינם נחשבים לחברים בעמותה. יובהר, כי הדיון בטענת השיהוי מבוסס על ההנחה שהמשיבים אך ישבו ב"שב ואל תעשה" ולא הודיעו באופן אקטיבי על פרישתם מן העמותה, כפי שנטען על ידי המערערים (עניין שנדון בהמשך בפסקאות 63-61).
58. כידוע, בית משפט זה קבע כי לצד "הגבול העליון" הקבוע בהסדרי ההתיישנות הסטטוטוריים ניתן להחיל – במקרים המתאימים לכך – גם את דיני השיהוי, ולהורות על חסימתם של הליכים אזרחיים מטעמים של צדק והגינות כלפי הנתבע. בניגוד לכללים הפורמליים הקבועים בחוק ההתיישנות, דוקטרינת השיהוי מותירה בידיו של בית המשפט שיקול דעת. דהיינו, גם כאשר מתקיימים התנאים הנדרשים להחלתה של דוקטרינת השיהוי יכול בית המשפט להידרש לבירור התביעה. ככלל, בשל פגיעתו בזכות הגישה לערכאות ובציפיותיו של התובע, השימוש באמצעי זה ייעשה בנסיבות נדירות וחריגות בלבד והנטל על כתפיו של תובע הטוען לסילוק תביעה מחמת שיהוי הוא כבד (ראו: סעיף 27 לחוק ההתיישנות; ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים, פ''ד נז(5) 433, 448-446 (2003) (להלן: עניין תלמוד תורה); ע"א 2483/14 שלומוביץ נ' בית חנניה מושב עובדים להתיישבות, פסקאות 34-33 (14.7.2016) (להלן: עניין שלומוביץ); חבקין, בעמ' 16). ההלכה הפסוקה התמקדה בשני טעמים לקבלתה של טענת שיהוי בהליך אזרחי – יצירת מצג בדבר זניחת זכויותיו של התובע ושינוי מצבו של הנתבע לרעה, ובצדם התחשבה גם בשאלת תום לבו של התובע (ראו: עניין תלמוד תורה, בעמ' 446; עניין שלומוביץ, בפסקאות 34-33).
59. לא מצאתי שהמקרה דנן הוא אחד מאותם מקרים חריגים שבהם יש מקום לקבל את טענת השיהוי בהקשרים אזרחיים. בעיקרו של דבר, איני סבורה כי ניתן לומר שהמשיבים יצרו לאורך השנים מצג בדבר זניחת טענותיהם למעמד בעמותה. זאת, בין היתר בשים לב לכך שכלל לא ברור מהו המועד שבו נודע להם כי מוסדות העמותה אינם רואים בהם יותר כחברים בה. שאלת מודעותם של המשיבים, כאמור בפסקה 56 לעיל, לא הגיעה לכדי בירור עובדתי ממצה בהליך שהתקיים בבית המשפט המחוזי. האינדיקציות העקיפות שהביאו המערערים לכך שהמשיבים נחשפו לכאורה למידע זה לאורך שנים – אינן מספקות. על כך ניתן להוסיף כי בכל הנוגע למשיבים 3 ו-11 – שנזכרו בדו"ח רשם העמותות כחברים בעמותה – אף לא נזכר מועד שבו הפסיקה העמותה להכיר בחברותם קודם למועד החיכוך בין הצדדים בשנת 2014. בנסיבות אלו, גם לא ניתן לומר שהמשיבים פעלו בחוסר תום לב בהגישם את התובענה במועד שבו הוגשה, לא כל שכן במידה המצדיקה את החלתה של דוקטרינת השיהוי במקרה זה.