63. לסיכום נקודה זו: מלכתחילה, הטענה כי הוגשו הודעות פרישה בכתב מטעמם של המשיבים לא הוכחה בפני בית המשפט המחוזי. איני סבורה כי בכוחן של הטענות שהועלו לעניין הנזק הראייתי כדי לשנות ממסקנה זו. יותר מכל, דומה שטענות המערערים במישור זה נסמכו על הנחת המבוקש. על רקע זה, אפנה עתה לבחון את יתר טענותיהם של המערערים באשר לפרישת המשיבים מהעמותה.
סוגית הפרישה הנטענת של המשיבים מהעמותה
64. בשלב זה, מאחר שלא הוכח כי המשיבים הודיעו בכתב על פרישתם מהעמותה, יש להידרש לשאלה האם היה מקום לקבוע שהופסקה חברותם בה עקב חוסר מעש.
65. טענתם העיקרית של המערערים היא שהודעה בכתב אינה תנאי בלעדיו אין לכינונה של פרישה מעמותה לפי התקנון המצוי בחוק העמותות, אשר חל בענייננו. הגם שישנם טעמים נכבדים להכיר בכך שהודעת פרישה מעמותה צריכה להינתן בכתב, איננו נדרשים לקבוע מסמרות בסוגיה זו. גם אם נאמר שאין מניעה להכיר אף בהודעת פרישה שניתנה בעל-פה, הרי שהמערערים לא הצביעו על כך שהודעות מסוג זה ניתנו בעניינם של המשיבים. בנסיבות העניין, המערערים ביקשו שנכיר בכך שהמשיבים פרשו מהעמותה על דרך של התנהגות, מבלי שנמסרה כל הודעת פרישה פורמלית מטעמם. השאלה הניצבת אפוא בפנינו היא מצומצמת יותר, והיא האם ניתן להכיר על-פי נוסחו של התקנון בפרישה שנעשתה מבלי שניתנה כל הודעה בעניינה. על שאלה זו אני סבורה שיש להשיב בשלילה, כמפורט להלן.
66. ראשית, המשתמע מטענותיהם של המערערים הוא שעל חברים בעמותה מוטלת ככלל חובה לחברות פעילה. הדברים אינם כך. חובות לפעילות אקטיבית מוטלות על בעלי תפקידים בעמותה, כדוגמת חברי ועד, המופקדים על ניהול ענייניה של העמותה ואשר אף ניתן שיהיו זכאים לשכר עבור פעילותם (ראו: סעיפים 25, 26א ו-27 לחוק העמותות; פרנקל, בעמ' 164; גרינברגר ובן-תור, בעמ' 487). לעומת זאת, ככל שלא נקבע אחרת בתקנונה של עמותה, שאר החברים בה אינם חבים במימוש זכותם להשתתפות באסיפות הכלליות ובפעילות העמותה (סעיף 2 לתקנון המצוי, שעליו מבוסס כזכור תקנונה של העמותה בענייננו). גם אם ניתן לצפות או לקוות שכך יעשו – ואף לפעול להוציאם מהעמותה במקרים המתאימים לכך – זהו עניין של בחירה ולא של חובה.
67. שנית, וחשוב מכך, קיימים שיקולים כבדי משקל שלא להכיר בפרישה על דרך של התנהגות כאשר אופייה ותנאיה המדויקים אינם מוסדרים במפורש בתקנון העמותה. כך, קשה להלום כי ניתן יהיה להכיר בפרישה משתמעת שכזו מקום שבו התקנון "שותק" בנוגע למשכה ומידתה של אי-המעורבות הדרושים לצורך שכלולה, וכן להיבטים נוספים. אלו נוגעים למשל לבירור שייעשה בנוגע למודעותו של החבר לפעילות העמותה בתקופה האמורה (על דרך של וידוא זימונו לאסיפות הכלליות שהתקיימו בה, לדוגמה), ובעיקר לשאלה אם בכוחה של אי-הפעילות האמורה ליצור חזקה חלוטה בדבר רצונו של החבר לפרוש מן העמותה, או שמא בכוחו לסתור אותה בהצהירו אחרת. אין צורך להידרש למלוא היקפן של שאלות אלו, אך הן מלמדות כי אף אם חוק העמותות מאפשר את הסדרת הנושא בתקנונה של עמותה (והדבר אינו מובן מאליו נוכח הוראתו של סעיף 16(1) לחוק האמור, לפיה פרישתו של חבר לא תותנה אלא במתן הודעה זמן סביר מראש), הרי שהוא אינו יכול להיות מוסדר במרומז או במשתמע. הדבר מתחייב מהיבטים של ודאות משפטית, ומציאות התיק שבפנינו תלמדנו זאת טוב מכל מורה. על כן, בהעדר הוראות ברורות בעניין זה בתקנון, אין להכיר בכך שהמשיבים פרשו אך על דרך של התנהגות.