"תחנת-המוצא לפירוש החוק היא בהוראה על חלוקת נכס מקרקעין בעין – על כך מסכימים הכול – והשאלה אינה אלא אם החלוקה, באשר חלוקה היא, תגרום הפסד למי מן השותפים. החוק אינו מעסיק עצמו בכדאיות גרידא, במסחר, בעסק, בהשוואת ערכים בין סוגי פעילויות, בשאלה איזו פעילות תביא עמה את התמורה הגבוהה ביותר. החוק משוחח עמנו על דרך השלילה: האם ייגרם "הפסד ניכר" עקב החלוקה? תחום פרישתה של שאלה זו מצומצם הוא, כבדוגמאות שהבאנו לעיל; ענייננו הוא, לכאורה, בנזק ישיר שייגרם מן החלוקה, בנזק שהחלוקה תביא בעקביה. השאלה אינה כיצד ניתן לנצל באופן מלא את הפוטנציאל הממוני הטמון בנכס המקרקעין, ולא בהשוואה לפוטנציאל זה נבחן את שאלת ההפסד הניכר. עם זאת, אין הכרח כי נרחיק לכת. למשל, לא נשלול אפשרות כי במקרים אלה ואחרים נחרוג מן התחום המצומצם של "הפסד ניכר" ונגלוש אל אדוות רחוקות ממנו. אך בגולשנו כך, נעשה זהיר-זהיר, בזוכרנו כל העת את עקרון היסוד של החלוקה בעין. אכן, יכולתו של בעלים-שותף לכפות פירוק השותפות על הבעלים-השותף האחר, אין פירושה כי זכאי הוא – "בהזדמנות חגיגית זו של פירוק השותפות" – לבצע עיסקאות-מקרקעין מניבות-רווחים, עיסקאות שאין ולא כלום ביניהן לבין חלוקת הנכס בעין. על המבקש פירוק שותפות לצמצם עצמו, ככל הניתן, למסגרת הבעלות הקניינית. ואם ברצונו לעשות את המקרקעין מקור לעשיית רווחים, ינקוט דרכים הראויות לכך. נושא פירוק שותפות במקרקעין לא לכך ייעד עצמו".
החלופה הבאה – רישום בית משותף – אינה על הפרק. נותר אפוא לבחון את דרך הפירוק השלישית – פירוק על דרך של מכירה. השאלה המתעוררת בנסיבות העניין, היא האם יש לאפשר לקבוצת הרוב או מי מבין חברי אותה קבוצה לרכוש – באופן כפוי – את חלקם של התובעים, כמו גם את חלקם של יתר השותפים מבין הנתבעים שאינן נמנים על קבוצת הרוב. אקדים ואומר, הדין אינו מכיר באפשרות כאמור. כך קבע בית המשפט העליון (כב' המשנה לנשיאה א' ריבלין) ברע"א 1497/09 בעלי זכויות בחלקה 10 בגוש 6884 נ' ויסמן (25.7.2010):
"15. המבקשים מצביעים על מספר הוראות נוספות בחוק המקרקעין אשר יש בהן, לטענתם, כדי לאפשר את פירוק השיתוף באופן הנטען על-ידם. כך, סבורים המבקשים כי יש להידרש לסעיף 30 לחוק המקרקעין, המורה כי "בעלי רוב החלקים במקרקעין המשותפים רשאים לקבוע כל דבר הנוגע לניהול הרגיל של המקרקעין ולשימוש הרגיל בהם". אלא שהוראה זו עניינה ניהול המקרקעין המשותפים והשימוש בהם, ואין היא רלבנטית לעניין פירוק השיתוף. כבר נפסק כי הוראות פרק סימן ב' לפרק ה' לחוק המקרקעין – ההוראות העוסקות בפירוק השיתוף – הן הוראות עצמאיות ונפרדות, ואין לערב בינן לבין ההוראות החלות כל עוד נמשך השיתוף במקרקעין (פרשת רובינשטיין, בעמ' 458). יש להבחין בהקשר זה בין מהלך השותפות, לבין הליך פירוק השיתוף. "לעת חיי השותפות", כך נפסק, "ישלוט העיקרון הדימוקרטי של שלטון הרוב באשר לניהולם של הנכסים המשותפים והשימוש בהם... כך לעת חיי השותפות במקרקעין; לא כן בפירוק שותפות: כאן לא תשרור דימוקרטיה, והמיעוט יכול וזכאי לכפות את דעתו על הרוב" (פרשת רידלביץ, בעמ' 633). המדובר בשלבים שונים במהותם, הנשלטים על-ידי משטרים שונים ומשרתים תכליות שונות, וככלל אין להקיש ממשטר אחד למשנהו.
16. אף סעיף 14, המורה כי "בעלות וזכויות אחרות במקרקעין, אין בהן כשלעצמן כדי להצדיק עשיית דבר הגורם נזק או אי נוחות לאחר" – אינו רלבנטי לעניין זה. עניינו של סעיף 14 בשימוש שרשאי (או לא רשאי) בעל מקרקעין לעשות בנכס, ותכליתו למנוע מבעל מקרקעין לפעול באופן שמציק לזולת, אך אין הוא נוגע לאופן בו יש לבצע את פירוק השותפות. ומכל מקום, בפרשת רובינשטיין כבר הועלתה הטענה כי יש לקרוא את ההוראות בדבר פירוק השיתוף בנתון לסעיף 14 לחוק המקרקעין, ונפסק באופן מפורש כי אין להידרש לסעיף 14 בהליך של פירוק (שם, בעמ' 458).