לאינדיקציה זו מתווספת העובדה שהמדינה ויתרה על חקירת תצהירי המשיבים, בגדרם הובהר כי המנוח היה מעוניין בהבאת ילדים לעולם, וכי הוא היה רוצה שיעשו שימוש בזרעו לאחר מותו. ברם עיינתי בתצהירים ואלו אינם מלמדים על הוכחת רצון משוער של המנוח שיעשו שימוש בזרעו לאחר מותו לשם הפריית אישה שלא הייתה בת זוגו הקבועה בעת פטירתו. ניתן ללמוד מהם לכל היותר על רצון משוער של המנוח בהמשכיות לאחר מותו, כאשר הנחת המוצא היא שהוא היה מעוניין לעשות כן עם בת זוגו. אין בתוכן התצהירים כדי לסתור הנחת מוצא זו. אכן, באחד מהתצהירים הוצגה ההנחה כי המנוח היה רוצה ילדים עם אישה אחרת, פרט לבת זוגו. אך איננו בוחנים את רצונו המשוער של המצהיר בלי הוכחה שזה גם רצונו המשוער של המנוח. בראיה זו אין משמעות לכך שבת הזוג לא מתנגדת לבקשת ההורים. ישנו מרחק בין רצונה שלא להיות גורם מתנגד להליך שאין היא חלק ממנו, ובין רצונה לבקש שימוש בזרע לשם הפרייתה, על המשמעות הכרוכה בכך באשר לרצון המנוח.
6. שימוש בזרעו של אדם שנפטר לשם הבאת ילדים לעולם מתאפשרת מבחינה משפטית בראש ובראשונה בשל עקרון כיבוד רצון הנפטר, הנובע מהאוטונומיה של הפרט וזכות האדם על גופו (ראו פסקה 9 להנחיית היועץ המשפטי לממשלה; הלכת פלונית, פסקאות 7-6 לחוות דעתו של השופט מ' מזוז; והשוו לחוות דעתו של השופט י' דנציגר באותו עניין). האוטונומיה של הנפטר משמעה התחקות אחר רצונו שלו: שלו ולא של אחרים. זהו כבודו. כאשר הנפטר אינו מותיר אחריו הוראה מפורשת בעניין, יש להתחקות אחר רצונו המשוער. אך רצון משוער איננו מושג שיש ליצוק לו תוכן נורמטיבי-ערכי התלוי בשאלה מה ראוי שיהיה רצונו של הנפטר. התחקות אחר הרצון המשוער גם אינה תלויה ברצונם של גורמים חיצוניים, אלא בנפטר עצמו. אכן, לעיתים ניתן להיעזר בגורמים חיצוניים – דוגמת הוריו של הנפטר – כדי לגלות, מבחינה ראייתית, מה היה אותו רצון משוער. אך הם אינם יכולים לעצב בעצמם את אותו הרצון, הגם אם הדבר נעשה מתוך ניסיון להתמודד עם אובדן גדול, ומתוך אהבה וכמיהה להשיב את מה שאיננו עוד.
התחקות אחר רצון הנפטר היא מהמשימות הקשות. הוא אינו בנמצא כדי להעיד על שאירע בנפשו. קושי זה עולה וצף שוב ושוב בסוגיות של דיני ירושה. אלא שכאן המצב מורכב יותר: שימוש בזרע מן המת אינה שקולה להעברת נכסיו של נפטר מיד ליד. לא מדובר בנכס, כי אם במטען גנטי שבכוחו להביא חיים לעולם, ליצור אדם בשר ודם בעל מחשבה ותודעה – הלא הוא נזר הבריאה. לכך נוסיף כי לא מדובר בנכס קיים, כי אם ביצירת חיים חדשים. מהאין ליש. לא ירושה אלא מורשת. זהו פרק חדש שעל הנפטר לכתוב. עסקינן בסוגיה מורכבת מאין כמוה, ודווקא מתוך ערכם הרב של החיים שייווצרו, כמו גם ערך האוטונומיה של הנפטר – יש להתחקות אחר רצונו המשוער על בסיס אינדיקציות ברורות וראיות משמעותיות. בל ניתן למילה "משוער" לבלבל אותנו: לא ניתן להוכיח רצון משוער באמצעות השערות גרידא. על הראיות שמוכיחות את הרצון המשוער להיות מוצקות ואיתנות, בכפוף להגיון החיים וקיומן של חזקות ראייתיות שנועדו להתגבר על קשיי הוכחה. יפים לענייננו הדברים שנכתבו בדו"ח ועדת מור יוסף בהקשר זה: