על-פי עמדה זו, בהיעדר הבעת עמדה אחרת של המחוקק, הנחיית היועץ המשפטי לממשלה מחייבת.
השופט י' דנציגר הציע בחוות דעתו את מודל הרצון המשוער החלקי, לפיו בהיעדר הוראה מפורשת בצד הנפטר, רצונו המשוער הוא שיקול חשוב, אך איננו השיקול היחיד ומהווה הצדקה חלקית בלבד. לגישתו, דרושה הצדקה נוספת, מעבר לחובה לממש את רצונו המשוער של הנפטר, אשר תטה את הכף לטובת השימוש בזרעו לאחר מותו (שם, פסקה 10). כך, לגישתו של השופט דנציגר, כאשר לנפטר הייתה בת זוג קבועה בחייו, ההצדקה הנוספת אשר תטה את הכף, כאמור, לטובת שימוש בזרעו היא זכותה של בת הזוג להורות (שם; פסקה 11). כאשר בת הזוג הקבועה איננה מעוניינת לעשות שימוש בזרעו של הנפטר, המשמעות היא שלא קיימת הצדקה נוספת אשר תטה את הכף לטובת שימוש בזרעו של הנפטר לשם הפריית אישה אחרת, בהינתן שאין להכיר בקיומה של זכות עצמאית לסבות המוקנית להורי המנוח (שם, פסקה 14). נראה כי בהיעדר הוראה מפורשת מהנפטר, ובהעדר קיומה של "הצדקה נוספת אחרת", עליה ההורים לא הצביעו במקרה דנן, אף לפי גישת השופט דנציגר לא ניתן יהיה לעשות שימוש בזרעו של המנוח לבקשת הוריו.
המשנה לנשיאה השופט ח' מלצר, אשר החזיק בדעת מיעוט בעניין פלונית, הכיר בזכות חוקתית להמשכיות. לגישתו, מקום שבו הנפטר חפץ במימוש זכות זו – וכך הוכח, להשקפתו, באותו מקרה – ההורים זכאים לעשות שימוש בזרעו לשם הפריית מי שלא הייתה בת זוגו. לעמדתו, בהינתן חוסר רצון של בת הזוג לעשות שימוש בזרע הנפטר, נכון היה בנסיבות אותו מקרה "למיצער, להשוות את מעמדם של ההורים למעמדה של המערערת [בת הזוג] ולדון את בקשתם של ההורים כאילו מדובר בבקשה לגבי זרע שניטל מנפטר שלא היתה לו בת זוג, בשים לב לשינויי הנסיבות שחלו לאורך השנים" (שם, פסקה 24).
ניתן לראות אפוא כי לא קיימת הסכמה בין שופטי ההרכב בעניין פלונית ביחס לקיומו וטיבו של חריג המאפשר להורי הנפטר לסתור את ההנחה שבבסיס הנחיית היועץ המשפטי לממשלה, ולהוכיח כי רצונו המשוער, להבדיל מזה המפורש, היה להביא ילדים עם מי שאינה בת זוגו. ברם, אין צורך להכריע בסוגיה זו, הואיל ועל-פי כל אחת מעמדות שופטי הרוב, עולה כי התוצאה במקרה דנן הייתה זהה ומובילה לדחיית בקשתם של ההורים לעשות שימוש בזרע של בנם המנוח. התשתית העובדתית שהוצגה במקרה שלפנינו אינה תומכת בתזה שלפיה המנוח החזיק ברצון משוער להמשכיות לאחר מותו שלא עם בת זוגו, להבדיל מרצון כלשהו להמשכיות. בהיעדר אינדיקציות משמעותיות וברורות דיין שיש בהן כדי לסתור את ההנחה הרגילה שהרצון המשוער הוא בהמשכיות עם בת הזוג ועמה בלבד – דין הערעור להתקבל, כך בין אם נכיר בקיומו של חריג כאמור ובין אם לאו. ונסיים תוך ציון הכלל המנחה: המיקוד הוא במנוח. רצונו המפורש קובע. את רצונו המשוער יש להוכיח. קיימת חזקה הניתנת לסתירה לפיה במקרה שבו הייתה למנוח בת זוג קבועה בעת פטירתו, ההנחה היא – וזו לא נסתרה – כי קיים "רצון משוער" של המנוח להביא ילדים לעולם גם לאחר מותו עם בת זוגו. זה אינו המצב כאן. על כן אין מקום להורות על השימוש בזרע המנוח, כך לפי פסק הדין פלונית, הנחיית היועץ המשפטי לממשלה והתכליות העומדות בבסיס מקורות אלו.