"שאלת שיעור ההיוון קשורה בנתונים רבים ומשתנים בשוק ההון. בית-המשפט, אשר בפניו מובאים נתונים נבחרים, אינו הבמה המתאימה לאיסוף ולבדיקה של הנתונים הרלוונטיים. ראוי שהדבר ייעשה על-ידי גורמים שבידם כל האינפורמציה. כפי שהיוון גימלאות המוסד לביטוח לאומי נעשה בחיקוק, כך ראוי שייעשה גם לגבי היוון בתביעות על נזקי גוף. ראוי שהדבר ייעשה בידי גוף שיוכל לבדוק עצמאית – ולא מתוך ראיות נבחרות המובאות בפניו – מה שיעור הריבית
--- סוף עמוד 31 ---
הראויה בהיוון, תוך קביעת מנגנון אשר יוכל, כשיהיה הדבר מוצדק, לשנות את שיעור הריבית כאמור. נוכח המלצות כה רבות, מכיוונים שונים, הגיעה השעה שהמחוקק יאמר דברו בנושא זה" (עניין חיימס, בעמ' 549; הדגשה נוספה – י"ע).
דברים אלה, שנאמרו לפני למעלה מעשרים שנה, לא נפלו על אזניים קשובות (וראו גם אליעזר ריבלין תאונת הדרכים 956 (מהדורה רביעית; 2011) (להלן: ריבלין); עניין דפן, בפסקה 42).
אמנם במרוצת השנים הוגשו לפחות שתי הצעות חוק שהתייחסו לשיעור ההיוון, אך שתיהן לא צלחו את הליכי החקיקה. הראשונה היא הצעת חוק ממשלתית ביחס לשיעור ההיוון של הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, במסגרתה הוצע להעמיד את ריבית ההיוון על 3% ולאפשר לשר האוצר (בהתייעצות עם שר המשפטים ובאישור ועדת הכספים) לשנות את שיעור הריבית (סעיף 3 להצעת חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון מס' 12) (חישוב פיצויים ותיקונים שונים), התשנ"ד-1994 (ה"ח 2291)). ההצעה השניה לקביעת שיעור ההיוון בחקיקה באה במסגרת הצעת חוק דיני ממונות, התשע"א-2011. שם, בסעיף 463, הוצע לעגן בחוק את שיעור הריבית של 3% ולאפשר לשר האוצר לשנותו בצו. כאמור, שתי ההצעות לא התגבשו לכדי דבר חקיקה, אך ייתכן שניתן להסיק מהן שגם הכנסת והממשלה סבורות לכאורה שנדרש עיגון בחקיקה.
יש להצר על כך שהכנסת נמנעה מלעסוק בסוגיה כה יסודית, ואף הרשות המבצעת, אשר ברשותה הכלים המתאימים למחקר מקצועי ויסודי, לא קידמה את הנושא באופן שיאפשר לברך על המוגמר. אגב כך יוער כי הצעת חוק דיני ממונות, אשר טובי המשפטנים עמלו על גיבוש וליטוש ההסדרים החשובים שנכללו בה, מונחת כאבן שאין לה הופכין מזה שנים ארוכות, וגם על כך יש להצר.
ועוד הערה בהקשר זה: העמותה ולשכת עורכי הדין הלינו על כך שוועדת קמיניץ הניחה על השולחן את "אקדח החקיקה", כאיום שנועד לגרום לבית המשפט לאמץ את עמדת הוועדה. דא עקא, "איום החקיקה" אינו איום. בית המשפט אינו שחקן פוליטי שנאבק ברשויות השלטון האחרות כדי לנכס לעצמו תחומי שליטה. בית המשפט מכריע במחלוקות שמובאות בפניו, זהו תפקידו וזוהי חובתו. גם בענייננו,