ועדת קמיניץ שללה את האפשרות לקבוע שיעור היוון פרטני לכל ניזוק, אך בחנה את "שיטת ארבע התקופות", שלפיה ייקבע שיעור היוון שונה לכל "מדרגת זמן" (עד 10 שנים; 20-10 שנים; 30-20 שנים; מעל 30 שנים). על פי שיטה זו, פיצוי על אבדן השתכרות למשך 40 שנה לעתיד, יחושב על פי ארבעה שיעורי היוון שונים. למרות זאת, בסופו של דבר רוב חברי הוועדה העדיפו שיעור פיצוי אחיד, מטעמים של פשטות ויעילות.
45. מבחינה אנליטית גרידא, לכאורה ראוי היה לקבוע את שיעור ההיוון בכל מקרה לגופו – אך מבחינה מערכתית אינני סבור כי זוהי תוצאה רצויה. יש יתרונות בקביעת שיעור היוון אחיד, שמתחשב בפרמטרים העיקריים ברזולוציה נמוכה ולא מתחשב בעובדות הפרטניות של כל מקרה ומקרה. פשטות חוסכת משאבים עבור הניזוק, המזיק ובית המשפט, וחוסכת חישובים אקטואריים שעלולים להוביל למחלוקות סבוכות. נדגיש כי שיעור ההיוון הוא "כלי עבודה", "חזקה מעשית", ולמעשה – פיקציה משפטית. איננו יודעים מה יהיה שיעור התשואה בפועל בעשרות השנים הבאות, ואף סביר להניח כי על פי כל שיטת חישוב או אומדן, תהא אשר תהא, שיעור התשואה על ההון לא יהיה זהה לשיעור ההיוון. גם חישוב פרטני לפי מאפייני הניזוק ותקופת הזמן הרלוונטית, אינו אלא השערה בלבד. שאלת התשואה בכל מקרה ומקרה תלויה כמובן גם באופן שבו ישקיע הניזוק את כספי הפיצויים, ולכן מושפעת מאופיו של הניזוק, ממומחיותו בתחום ההשקעות, ומהשאלה אילו משאבים נוספים עומדים לרשותו (ניזוק עשיר יכול "להרשות לעצמו" להשקיע בסיכון גבוה יותר בהשוואה לניזוק עני). למרות זאת, אין חולק כי מאפיינים אישיים אלה אינם חלק מהשיקולים הרלוונטיים.
מטעמים אלו, של פשטות, אחידות ויעילות, ראוי להעדיף שיעור היוון אחיד בכל המקרים. כך נעשה עד היום, והדבר מתיישב עם המגמה לאחד ולפשט את דיני הנזיקין ככל שניתן (בין היתר, ראו ע"א 1972/03 שרון נ' רקובה, [פורסם בנבו] בפסקאות 9-7 (11.10.2005); ע"א 10990/05 פינץ נ' הראל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד סא(1) 325, 338 (2006); ע"א 3590/08 המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ נ' פת, [פורסם
--- סוף עמוד 35 ---
בנבו] בפסקה 15 (13.5.2010). כדברי חברתי השופטת וילנר, ניתן לזהות מגמה של "מעבר מגישה אינדיווידואלית מסורתית ליצירת חזקות והנחות עבודה", ואחד הטעמים למגמה זו הוא "השאיפה להאחדה ולהפשטת מלאכת עריכת הפיצויים" (ת"א (מחוזי חיפה) 966-06 פינקלשטיין נ' הפול-המאגר הישראלי לביטוח רכב בע"מ, [פורסם בנבו] בפסקה 20 (3.12.2013)). ובכלל, בחישוב הנזק בתיקי נזיקין, בתי המשפט מרבים לעשות שימוש בחזקות ובפיקציות על מנת לצמצם התדיינות פרטנית בכל תיק. בענייננו, גם היועמ"ש תומך בקביעת שיעור היוון אחיד, חברי ועדת קמיניץ צידדו בחלופה זו, ועל פי הדוח זהו המצב ברובן המוחלט של המדינות המפותחות (עמ' 56 לדוח הוועדה). כאמור, זהו הדין המצוי מימים ימימה, ולדעתי גם הדין הרצוי. שיעור ההיוון נקבע בהתאם לניזוק הסביר. כשם ששיעור ההיוון אינו מושפע ממאפיינים אישיים של ניזוק במקרה קונקרטי, כגון ניזוק "חובב סיכון" או "בקיא בשוק ההון", כך שיעור ההיוון יחושב לפי ממוצע תקופות הפיצוי ולא בכל מקרה לגופו. להסרת ספק, יובהר כי נוסחת ההיוון מופעלת בכל מקרה על פי תקופת הפיצוי שנקבעה בה, אבל הנוסחה עצמה היא קבועה ורק המשתנים מתחלפים. כלומר, שיעור ההיוון הוא X%, ונתון זה הוא הבסיס לחישוב ההיוון לפי אורך התקופה שבגינה נפסק פיצוי. שיעור ההיוון ל-10 שנים ול-20 שנים איננו זהה, אך הוא מחושב על פי אותה תשואה שנתית, ואין "תוספת תשואה" להיוון שנעשה לתקופות ארוכות.