אמות המידה לקביעת שיעור ההיוון
48. כעת אנו מגיעים ללב העניין, לשאלה מהו שיעור ההיוון הראוי. מבנה הדיון בשאלה זו יהיה כדלקמן: בשלב הראשון נציג את אמות המידה המשפטיות לקביעת שיעור ההיוון, בהתאם לעיקרון שלפיו הפיצוי נועד "להשבת המצב לקדמותו". על רקע אמות המידה הללו נבחן את השאלה העובדתית לגבי שיעור התשואה האפשרי מבחינתו של הניזוק הסביר. בשלב זה תהיה בידנו תשובה ראשונית, שאותה נמשיך לבחון תוך התייחסות לסוגיית ריבית ההיוון של תגמולי המל"ל, לדברי חקיקה נוספים ולשיקולי מדיניות.
49. הפיצוי הנזיקי מיועד, על פי רוב, להשיב את מצבו של הניזוק לקדמותו, במובן זה שהניזוק יעמוד, מבחינה כלכלית, במקום בו היה אלמלא התאונה. למעשה, נזקי גוף
--- סוף עמוד 37 ---
בדרך כלל אינם ניתנים לתיקון מלא באמצעות ממון, אך במסגרת ההליך הנזיקי נעשה ניסיון לכמת את הנזק שנגרם לניזוק. כפי שכבר נאמר, במקרים רבים חלק ניכר מהנזק מתגבש בחלוף הזמן, במשך השנים שלאחר התאונה ועד ליומו האחרון של הניזוק, אך גובה הפיצוי נקבע במועד מתן פסק הדין. הסכום שנפסק צריך לגלם אפוא גם את ההפסד העתידי של הניזוק. אם נניח, לשם הפשטות, שהניזוק היה משקיע את סכום הפיצויים בקרן נאמנות שתניב 5% בשנה, ומושך מהקרן כל חודש את הסכום הדרוש לקיומו, אזי שיעור היוון של 5% (בקירוב) הוא השיעור המתאים. בתרחיש כזה, הניזוק מקבל בדיוק את מה שהיה בידו אלמלא התאונה.
מושכלת יסוד בתחום השקעות ההון היא מקבילית הכוחות בין סיכון לבין תשואה. תשואה גבוהה בשוק חופשי מבטאת בהכרח סיכון גבוה יותר של ההון המושקע, ולהיפך. לכן, השאלה מהי רמת הסיכון שניזוק סביר יטול על עצמו בהשקעת כספי הפיצויים, משפיעה בהכרח על שיעור ההיוון. עמותת "אופק חזרה לחיים" סבורה כי ניזוק צריך להשקיע את כספי הפיצויים באפיק השקעה בסיכון נמוך מאד, וכך מגיעה למסקנה שהתשואה האפשרית היא נמוכה, ושיעור ההיוון צריך לרדת. לעומת זאת, איגוד חברות הביטוח סבור כי ניזוק יכול להשקיע את כספו ברמת סיכון פחות נמוכה, ולכן ניתן להותיר את שיעור ההיוון על 3%. באופן תיאורטי, אילו היינו מגיעים למסקנה שהניזוק יכול וצריך להשקיע את כספי הפיצוי בסיכון גבוה (למשל בתיק מנייתי), היינו יכולים לקבוע כי שיעור ההיוון אף צריך לעלות. האפשרות האחרונה אינה עומדת בפנינו, והיא הובאה רק לצורך הבהרה.
50. הקביעה לגבי אופי ורמת הסיכון של ההשקעה יכולה להתבסס על מציאות עובדתית-אמפירית או על הכרעה משפטית-נורמטיבית. על פי האפשרות הראשונה, עלינו לבדוק מה ניזוקים עושים בפועל – כיצד הם משקיעים את כספי הפיצויים, ובהתאם לכך להוון באופן שמחזיר את המצב לקדמותו. האפשרות של בחינה פרטנית-עובדתית של מדיניות ההשקעה של כל ניזוק בפני עצמו – כמובן איננה עומדת על הפרק ואינה ריאלית, והכוונה היא לניזוק הטיפוסי או הממוצע. אפשרות שניה היא לקבוע נורמטיבית מהי התנהגות סבירה של ניזוק: מהו שיעור הסיכון שניזוק סביר (להבדיל מהניזוק הטיפוסי או הממוצע) ייטול על עצמו.