ועדת קמיניץ המליצה כי שיעור ההיוון ייקבע לפי הניזוק הסביר, ועמדה זו מקובלת עליי. כלומר, גם אם היינו יודעים שכל הניזוקים מטמינים את כספי הפיצויים
--- סוף עמוד 38 ---
"מתחת לבלטות", או משתמשים באופן מיידי בכספי הפיצויים (והמצב האחרון הוא שכיח למדי), לא היינו מעמידים את שיעור ההיוון על 0% (לצורך הדוגמה נתעלם משיקולי אינפלציה). גם העמותה והלשכה טענו כי עלינו להתעלם מהאופן שבו ניזוקים מתנהגים במציאות (עמ' 101-86), אם כי לצד זאת חזרה ונשמעה מפיהן הטענה האמפירית כי ניזוקים נוהגים להשקיע בסיכון נמוך במיוחד (עמ' 20, 43, 56 ו-87).
בהקשר זה ראוי להוסיף הבהרה הנוגעת לפער בין הדיון התיאורטי לבין הפרקטיקה. העמותה והלשכה הדגישו בטענותיהן את התרחיש של ניזוק שאיבד לחלוטין את כושר השתכרותו, וצרכיו הבסיסיים תלויים אך ורק בתשואה שתשיג ההשקעה ההונית של הפיצוי החד-פעמי. ראוי לציין כי זהו אינו המקרה השכיח. רוב רובם של תיקי הנזיקין מסתיימים בפיצוי חד-פעמי שבפועל איננו משמש את הניזוק ליצירת קרן ממנה ימשוך תשלום קבוע מדי חודש או שנה לכל אורך התקופה עבורה נפסקו הפיצויים (ובשפת אנשי המקצוע – אנונה). במקרים שגרתיים אלו, המהווים להערכתי כ-99% מהמקרים, הניזוק מקבל את הסכום ומשתמש בו כרצונו. בפועל, ברוב המקרים הניזוק לא משקיע את כספי הפיצויים כדי להשתמש בהם בעתיד מדי חודש בחודשו לצרכים שנפסקו בפסק הדין. במובן זה, הדיון בשיעור ההיוון הוא תיאורטי יותר ממה שנראה במבט ראשון. נדגים באמצעות מקרה היפותטי של ניזוק שנפגע בתאונת דרכים ונפסק לטובתו פיצוי של 3,000 ₪ לחודש למשך 20 שנה. הסכום המהוון על פי 3% הוא כ-541,000 ₪ (היוון לפי 2% יגדיל את הסכום בכ-52,000 ₪). בסיטואציה כזו, ניתן להניח כי רוב הניזוקים לא יבחרו להשקיע את סכום הפיצוי במנגנון שיאפשר להם למשוך תשלום קבוע של 3,000 ₪ במהלך 20 השנים הבאות, אלא יעשו בסכום הפיצויים שימוש "הוני" כלשהו, כגון לרכישת רכב, דירה, הקמת עסק, סיוע לבני משפחה וכיו"ב. הדברים נכונים במיוחד בהינתן שהסכום הממוצע שנפסק בתיקי נזיקין בבית משפט השלום, שם נדונים כ-95% מתביעות הנזיקין, נמוך בהרבה מהסכום של 541,000 ₪ שהובא בדוגמה דלעיל (בדיון בפנינו נקב עו"ד פוזנר, ב"כ העמותה, בנתון לפיו הסכום הממוצע שנפסק כפיצוי נזיקי בבתי משפט השלום עומד על כ-140,000 ₪).
נקודה זו הודגשה כדי להמחיש את ההיבטים המעשיים של הדיון הנוכחי, אך אין להסיק מכך שהדיון אינו חשוב או ששיעור ההיוון יכול להתבסס על השערה גרידא. גם כאשר אנו יודעים בוודאות שהניזוק לא ישקיע את כספי הפיצויים, עדיין עלינו