--- סוף עמוד 39 ---
להוון אותם על פי שיעור התשואה הסבירה. ההיוון נדרש כדי להוביל לתוצאה צודקת על פי דיני הנזיקין, גם כאשר אנו יודעים ששיעור היוון גבוה מדי לא ישנה את מסלול חייו של הניזוק. המקרים שבהם שיעור ההיוון משפיע בפועל על מימון הצרכים השוטפים של הניזוק, הם בעיקר המקרים הקשים, והנדירים יחסית, של נכות קשה ואבדן כושר השתכרות בשיעור ניכר. כך, בחוות דעתו של פרופ' וינר הובא נתון שלפיו רק באחוז אחד מהתיקים נקבעת נכות תפקודית של מעל 50%. מבלי להידרש לנכונותו של נתון זה, הרי שרק באחוז מזערי של תיקי הנזיקין, נקבעת נכות רפואית ותפקודית גבוהה שמנביעה פיצויים בסכומים של מליוני שקלים בגין הפסדי השתכרות ועזרת צד ג' (בעיקר תיקי הולדה בעוולה, ונפגעים קשים שהאירוע התאונתי הותיר אותם פראפלגים או קוודרופלגים). הדילמה כיצד להשקיע את סכום הפיצוי על מנת לקבל אנונה חודשית היא בעיקר מנת חלקם של נפגעים קשים אלה.
51. על אף האמור לגבי ההיבט המעשי, עלינו לבחון את מדיניות ההשקעה הנורמטיבית של ניזוק סביר, בשונה ממשקיע סביר. הפגיעה בכושר ההשתכרות של הניזוק, והעובדה שכספי הפיצויים נועדו לממן את צרכיו היומיומיים, מובילות למסקנה כי ההשקעה צריכה להיות בסיכון נמוך. כפי שנפסק בעניין חיימס:
"כספי הפיצוי ניתנו לניזק כדי שיוכל לכסות את נזקיו בעתיד. אין הכוונה לפתוח בפני הניזק פתח לספקולציות פיננסיות. טיבן של ספקולציות אלה הוא שכגודל הסיכוי הטמון בהן לשיעורי תשואה ניכרים, כך גם גודל הסיכון לאובדן שיעור ניכר מקרן ההשקעה. ירידה לטמיון של כספי הפיצויים בעקבות השקעה ספקולטיבית בלתי מוצלחת עלולה להביא את הניזק אל עברי פי פחת, בלי שיוכל לכסות את הוצאותיו וצרכיו שלשמם ניתן לו הפיצוי. הציפייה היא אפוא כי הניזק ישכיל להשקיע את כספי הפיצויים בהשקעה סולידית, אשר מטבע הדברים התשואה שהיא מניבה נמוכה יותר" (שם, עמ' 544).
הניזוק אינו צריך ליטול על עצמו את הסיכון שכספי הפיצויים ירדו לטמיון בעקבות כישלון של השקעה ספקולטיבית. כספי הפיצויים צריכים להיות מושקעים באפיק סולידי בסיכון נמוך, כדי להבטיח את צרכיו של הניזוק בהתאם לקביעות בפסק הדין.
--- סוף עמוד 40 ---
אם כן, המגבלה העיקרית שראוי להציב בנוגע להשקעה (התיאורטית) של הניזוק היא הימנעות מסיכון גבוה. ניזוק שמקבל במועד מתן פסק הדין סכום מוגדר עבור אובדן הכנסה בעשורים הבאים של חייו – אינו יכול להרשות לעצמו להפסיד את ההשקעה. הפיצוי בראש נזק זה הוא תחליף למשכורת שהניזוק היה מקבל, וממנה היה צריך להתפרנס במשך חייו. כך גם ביחס ליתר ראשי הנזק שנפסקים לעתיד, ובהם עזרת צד ג', ניידות והוצאות רפואיות. המשמעות היא ששיעור ההיוון הרצוי אינו כזה ש"מחייב" את הניזוק להשקיע את כספי הפיצויים באפיק מסוכן. נדגיש פעם נוספת כי שיעור ההיוון כמובן אינו מגביל את השימוש של הניזוק בכספי הפיצויים. גם אם שיעור ההיוון נמוך (והפיצוי בפועל גבוה יותר), הניזוק יכול להשקיע בסיכון גבוה, וגם אם שיעור ההיוון גבוה (והפיצוי בפועל נמוך יותר), הניזוק יכול לשמור את הכסף בחשבון העו"ש. הדיון הוא נורמטיבי, ומבוסס כאמור על ההנחה ששיעור ההיוון צריך להיקבע בהתאם להתנהגות סבירה של הניזוק.