אחת המחלוקות העיקריות בהליך הנוכחי היא בשאלה אם הסיכון צריך להיות "בסיכון נמוך" או "בסיכון נמוך מאד", ואדרש לכך בהמשך.
52. למשוואה של סיכון ותשואה יש להוסיף את הרכיב של משך ההשקעה. על פי רוב, ככל שהשקעת הון נעשית לטווח ארוך יותר, כך ניתן להשקיע בסיכון גבוה יותר, מתוך הנחה שגם במקרה של התממשות סיכון, יש עדיין זמן ל"תיקון". טענה זו מבוססת על ההנחה שמגמות העלייה ההיסטוריות בשוק ההון יכולות לנבא את העתיד, לא בהתחייבות לעליות שערים בטווח של שנים בודדות אלא בקנה מידה של עשרות שנים. בהקשר זה, כמובן שתקופת ההשקעה הפוטנציאלית משתנה מניזוק לניזוק (בין היתר, בהתאם לגיל), אך כאמור לעיל, אנו תרים אחר שיעור היוון אחיד שיתאים לכל המקרים. ועדת קמיניץ הניחה כנתון עובדתי תקופת היוון של 25 שנה, על סמך נתונים שלפיהם תקופת הפיצוי הממוצעת היא ארוכה יותר (ראו עמ' 58 לדו"ח הוועדה). מסתבר כי נתון זה, כמייצג את התקופה הממוצעת לתשלומי פיצויים בתביעות נזקי גוף, אינו שנוי במחלוקת של ממש וניתן להסתמך עליו.
53. היבט נוסף שמשפיע על שיעור התשואה הוא הצורך בנזילות ההון. ככלל, השקעה נזילה תניב תשואה פחותה בהשוואה להשקעה שאינה נזילה. להמחשה, ניזוק שיפקיד את כספו בתכנית חיסכון בנקאית "סגורה" לתקופה ממושכת, יקבל ריבית גבוהה יותר מניזוק שיפקיד את כספו בחיסכון נזיל שניתן "לפתוח" כל חודש. כלומר,
--- סוף עמוד 41 ---
כמו הפרמטרים של סיכון וטווח ההשקעה, גם הפרמטר של נזילות משפיע על התשואה האפשרית, וקשה יותר להשיג תשואה גבוהה על השקעה של הון שצריך להיות נזיל בכל רגע נתון. כאשר מדובר בהשקעה של פיצוי בגין נזקי גוף, עלינו להציב דרישה לנזילות חלקית, דהיינו ההשקעה הרצויה היא כזו שמאפשרת בכל רגע נתון נגישות לחלק קטן מההון המושקע. סך הפיצוי הנזיקי מורכב מהערכה של נזק חודשי מצטבר, ולכן ההשקעה של הסכום כפופה לכך שבכל נקודה על ציר הזמן, הניזוק יוכל ליהנות מהפיצוי שנפסק עבור אותה נקודת זמן. אמת, הפיצוי הנזיקי שנפסק עבור כל חודש הוא משוער, אך זהו טיבה של ההכרעה השיפוטית בקביעת נזק לעתיד. בניגוד לטענת העמותה והלשכה, אין להציב דרישה לנזילות גבוהה יותר כ"שולי ביטחון" למקרה שהניזוק יזדקק לסכומים נוספים מתוך סך הפיצוי. ניתן להמחיש את הנזילות הנדרשת באמצעות השוואה לפיצוי עיתי, שבו הסכום הכולל איננו נגיש עבור הניזוק בשום שלב. מכיוון שההיוון נועד להקביל את הפיצוי החד-פעמי לפיצוי עיתי (מבחינת השווי הכלכלי), כך גם לצורך קביעת שיעור ההיוון אין להציב דרישה לנזילות של כל הסכום, שאז היינו מיטיבים עם הניזוק מעבר למה שמגיע לו (ראו גם עניין חיימס, בעמ' 544).