54. עמדנו על כך שההשקעה הרלוונטית היא סולידית, לטווח ארוך ונזילות חלקית. בשלב זה נחזור למחלוקת בין הצדדים בשאלה אם ההנחה צריכה להיות של השקעה ב"סיכון נמוך" או "סיכון נמוך מאד". אבהיר כי בית המשפט אינו מתיימר למומחיות בתחום הכלכלה, וגם הכלכלנים שהתבטאו בהליך לא הציגו הגדרה חד-משמעית למונחים אלה. בסופו של דבר, השאלה היא שאלת מדיניות לגבי הסיכון שהניזוק הסביר צריך לקחת על עצמו. בהליך הנוכחי, מי שמצדד בחלופה הראשונה ("סיכון נמוך") סבור כי נכס שמייצג השקעה כזו הוא אג"ח קונצרני בדירוג גבוה, והתומכים בחלופה השניה ("סיכון נמוך מאד") סבורים כי הנכס המתאים להשקעה של ניזוק הוא אג"ח ממשלתיות בלבד.
במובן מסויים, מחלוקת זו היא שעומדת במוקד הדיון הנוכחי, ואני נוטה לדעה כי ההשקעה הראויה היא "בסיכון נמוך" ולא "בסיכון נמוך מאד". מסקנתי מבוססת, בין היתר, על הפרמטרים שהובאו לעיל בדבר משך התקופה וצרכי הנזילות. אם היינו מדברים על השקעה לתקופה קצרה, שבמהלכה הסכום הכולל צריך להיות נזיל וזמין, אזי היה עלינו לבחור באפיק הסולידי ביותר. כל השקעה, מטבעה, כרוכה בסיכון, וכל אפיק השקעה טומן בחובו את הסיכונים שמאפיינים אותו. גם אג"ח ממשלתית, שהיא מהנכסים הבטוחים ביותר, היא תנודתית עד למועד הפירעון. אג"ח קונצרנית חשופה
--- סוף עמוד 42 ---
מטבע הדברים לסיכון גבוה יותר, של הסדר חוב ("תספורת") או חדלות פירעון. בבואו להשקיע באג"ח קונצרניות, נעזר המשקיע בדירוג האג"ח, שמבטא את הסיכון על ההשקעה. רוב חברי ועדת קמיניץ הגיעו למסקנה כי אג"ח קונצרניות בדירוג גבוה היא עדיין השקעה בטוחה דיה (לטווח ארוך) עבור הניזוק הסביר, ועמדה זו מקובלת עליי. יובהר כי זהו נכס שמייצג רמת סיכון מסויימת, וניתן ליצור תיק השקעות שצפוי להניב תשואה דומה גם בדרכים אחרות, כגון תמהיל של אג"ח ממשלתי כאפיק השקעה מרכזי לצד רכיב מנייתי מינורי.
העמותה והלשכה הציגו בפנינו עמדה שמרנית יותר, ולהשקפתי, שמרנית מדי. על פי עמדה זו, ראוי לבסס את שיעור ההיוון רק על אפיקי השקעה שמבטיחים מראש תשואות עתידיות; אי אפשר להסתמך על תשואות העבר כניבוי לתשואות העתיד; ולא ראוי לבסס את החישוב על נכס פיננסי שאינו זמין לרכישה היום (על פי הטענה, אג"ח קונצרניות אינן מונפקות לתקופות של עשרות שנים). עמדה זו מבטאת את התפיסה העקרונית שלפיה הניזוק צריך לבחור באפיק ההשקעה הבטוח ביותר עבורו, ובית המשפט צריך לפסוק באופן שיבטיח את הפיצוי העתידי בלי להתבסס על השערות. תפיסה עקרונית זו אינה מקובלת עליי. אכן, אין לצפות מהניזוק להשקיע את כספי הפיצויים בהשקעה מסוכנת. עם זאת, כאשר מרווח הביטחון רחב מדי, מי שמשלם את המחיר הוא המזיק. בהקשר זה מסייע לנו הכלל שלפיו המזיק לא ישא בנטל הפיצוי בגין נזק שהניזוק היה יכול להקטין אותו בהתנהגות סבירה (ע"א 252/86 גולדפרב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מה(4) 45, 53-51 (1991); ע"א 544/10 פלונית נ' עיריית כפר קאסם, [פורסם בנבו] בפסקה לט (12.3.2013)). הרלוונטיות של עקרון זה לעניין אופן ההשקעה של כספי הפיצויים, מקובלת בעיקרה על כל הצדדים והמחלוקת נוגעת בעיקר ליישום הפרדיגמה, ביחס לשאלה מהי השקעה סבירה של הניזוק.