55. כפי שחזרתי והדגשתי, כאשר בית המשפט פוסק פיצוי בגין נזקי העתיד, הוא שואף לפצות את הניזוק בגובה הנזק העתידי, אבל ברור לכל הנוגעים בדבר כי לא ניתן לחזות את העתיד. ההכרעה נעשית במצב של חוסר ודאות, ומתבססת על הנחות ופיקציות שונות. כך לדוגמה, אחת ההנחות היא שהניזוק היה ממשיך לעבוד עד גיל פרישה. הניסיון לאמוד את נזקי העתיד מסתמך בהכרח על המציאות העובדתית והכלכלית כפי שהיא מוכרת לנו, ואמנם ייתכנו תרחישים שונים, אך כשם שבהקשרים אחרים איננו מנתקים עצמנו מן המציאות – כך גם לגבי שיעור ההיוון אין לדיין אלא מה שעיניו רואות. העמדה שמבקשת לבסס את שיעור ההיוון רק על תשואה ודאית,
--- סוף עמוד 43 ---
שמבטיחה מראש תשואה קבועה ויציבה, איננה עולה בקנה אחד עם הדרך שבה מחושבים הפיצויים בדיני הנזיקין. המערער צודק כי השאלה המרכזית היא "מהו גובה הפיצוי אשר יאפשר לניזוק לשחזר את התקבולים [שנפסקו לטובתו]". אך בניגוד לטענת המערער, איננו בוחרים את התרחיש הנוח ביותר לניזוק, אשר מבטיח לו מראש את מלוא התקבולים ועשוי להניב לו גם סכום גדול בהרבה. עמדה זו מוטה לטובתו של הניזוק, ובכך פוגעת במזיק ומחייבת אותו לשלם מחיר שבסבירות גבוהה יתברר בדיעבד כפיצוי-יתר. להשקפתי, הדרך הנכונה היא לחשב את גובה הפיצוי לפי אפיק השקעה שבסבירות גבוהה יספק לניזוק את הסכום שנפסק לטובתו, אף שייתכן כי בדיעבד יתברר שאפיק ההשקעה היטיב עם הניזוק או להיפך. בניגוד לטענת המערער, איני סבור כי בחירה בדרך זו מטילה על הניזוק סיכון משמעותי שמי שנהנה ממנו הוא המזיק; אלא מדובר בפיצוי על בסיס הנחה שמייחסת לניזוק סיכון נמוך, והוא יכול להרוויח יותר מהתשואה הסבירה הצפויה או פחות ממנה. זוהי הדרך הנכונה לקבוע את שיעור ההיוון גם מפני שבפועל הניזוק מחליט איזה שימוש לעשות בכסף, וניזוק סביר לא ישקיע את כל כספי הפיצויים באפיק ההשקעה בסיכון הנמוך ביותר. כמו כן, שיעור ההיוון אינו "מאלץ" את הניזוק לסכן את כספי הפיצויים, אלא הניזוק בוחר את אפיק ההשקעה בהתאם לסיכון שהוא מוכן ליטול על עצמו.
עקב חשיבות הנושא אסביר זאת מזווית נוספת: מצד אחד, בניגוד לטענת איגוד חברות הביטוח, גובה הפיצוי אינו מבוסס על "איזון אינטרסים" בין המזיק לבין הניזוק, אלא הפיצוי מחושב כך שיפצה את הניזוק על כל נזקיו. מצד שני, אינני מקבל את הטענה כי "צריך, מטעמי זהירות, ללכת על המינימום האפשרי (וזאת מבין התשואה הצפויה על השקעות המתאימות לניזוק)" (עמ' 65 לחוות דעתה המשלימה של ד"ר סולברג, ראו גם עמ' 86).