בדיני הנזיקין בישראל ניתן למצוא כללים שמבטאים נטייה לטובת הניזוק (כגון: שכר ממוצע ולא שכר חציוני; שכר ברוטו ולא שכר נטו (ובפלת"ד – עד 25%); הנחה שכושר העבודה של הניזוק לא היה נגרע בעתיד). בהליך הנוכחי, כל אחד מהצדדים טען כי כללים אלו מחזקים את עמדתו-שלו: מצד אחד נטען שבהינתן כללים שמיטיבים עם הניזוק, צריך "לאזן" אותם אל מול שיעור היוון שמייחס לניזוק סיכון שאינו מזערי; מצד שני נטען כי כללים אלה מבטאים את העמדה העקרונית של שיטת המשפט הישראלית, ולכן גם בקביעת שיעור ההיוון צריך להעניק לניזוק "ביטחון מקסימלי". כשלעצמי הייתי דוחה את שתי הטענות (למעט חריג של התחשבות
--- סוף עמוד 44 ---
קונקרטית בנטל המס, כפי שאפרט להלן). ראשית, "בכל שאלה צריך לקבל החלטה נכונה לגופו של ענין. רק אז יהיה לנו סל החלטות נכון. הדין אינו יכול להיות סלט של כללים לא נכונים המקזזים זה את זה" (יורן, בעמ' 189; אך אסתייג קמעא משום שהדברים יפים בעיקר לגבי המחוקק, ואילו החלטות שיפוטיות נעשות בתוך מסגרת של כללים נתונים). שנית, הפסיקה אכן העדיפה כי "בכל מקרה בו מתעורר חשש שהניזוק 'יפול בין הכסאות', לא הניזוק הוא שצריך לשאת בכך" (ע"א 7453/12 אלחבאנין נ' אברהם, [פורסם בנבו] בפסקה 29 (9.9.2014) (להלן: עניין אלחבאנין); ע"א 7325/12 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' מכבי שירותי בריאות, [פורסם בנבו] בפסקה 13 (12.11.2013)). עם זאת, אין כלל גורף אשר מכווין את בית המשפט לפנות לטובת הניזוק בכל צומת הכרעה. הכלל העקרוני הוא כי בתנאים של חוסר ודאות לגבי העתיד, יש להתבסס על הערכה מושכלת ועל תרחישים סבירים, ללא הטיה מובנית לטובת הניזוק. כך לדוגמה: אם לא ברור מהו כושר ההשתכרות העתידי של הניזוק, בית המשפט לא יקבע את הפיצוי לפי התרחיש הטוב ביותר עבור הניזוק, אלא לפי תרחיש סביר.
56. אינני מקבל את הטענה כי פסק הדין בעניין חיימס מחייב לקבוע את שיעור ההיוון לפי התשואות שמניבות אג"ח ממשלתיות. כמו כן אינני מקבל את הטענה לפיה שיעור ההיוון במועד שבו ניתן פסק הדין בעניין חיימס הוא נקודת הייחוס שלפיה עלינו לבחון את השינוי במציאות הכלכלית ולעדכן את שיעור ההיוון. כפי שכבר ציינתי, השאלה בעניין חיימס היתה האם הוכח כי "בשוק ההון הישראלי מצויים כיום מכשירים פיננסיים המבטיחים למשקיע שיעור תשואה של שלושה אחוזים בסיכון נמוך ולאורך זמן?". המומחים משני הצדדים "התייחסו בעיקר לאלטרנטיבת ההשקעה של רכישת אג"ח ממשלתיות", והסכימו כי השקעה כזו "מהווה אפיק מתאים להשקעת פיצויי הנזיקין". בעקבות זאת נפסק כי "לא ניתן לקבוע כי התשואה הצפויה בהשקעה באפיק זה לאורך זמן ירדה מתחת לשיעור של שלושה אחוזים לשנה" (שם, בעמ' 545-544). לפיכך, גם מבלי להידרש לשינויים שחלו מאז בשוק ההון, פסק הדין לא התיימר לקבוע את שיעור התשואה המדוייקת באותה עת, ואינו שולל את הרלוונטיות של אפיקי השקעה אחרים.