68. כיוון שנדרשנו לתקנות ההיוון, נתייחס כאן לשני דברי חקיקה נוספים שהוזכרו על-ידי הצדדים.
תקנה 2(2) לתקנות הכשרות המשפטית והאפוטרופסות (דרכים להשקעת כספי חסוי), התש"ס-2000, מסדירה השקעה של כספים שאינם נחוצים לצרכיו השוטפים של החסוי. לגבי כספים שאינם צפויים להידרש בשנתיים הקרובות, האפשרות להשקיע בניירות ערך מוכוונת להשקעה באג"ח ממשלתיות. בכך מצאו העמותה והלשכה תימוכין לעמדתם כי השקעה באג"ח ממשלתיות היא השקעה סבירה בסיכון נמוך שמאפשרת תשואה סבירה לצד הגנה ראויה על צרכיו של הניזוק בנזיקין.
--- סוף עמוד 53 ---
לא השתכנעתי מטענה זו. תקנות ההשקעה מסדירות את ברירת המחדל הסולידית להשקעת כספים שאינם נחוצים לשנתיים הקרובות. לצד אפשרות זו, ניתן להשקיע את הכספים באמצעות האפוטרופוס הכללי או לבקש את אישור בית המשפט להשקעה באפיק שונה, ואין חובה נורמטיבית להשקיע באג"ח ממשלתי. לטעמי, כאשר מדובר בהשקעה לתקופה של עשרות שנים, זהו גם צעד מתבקש, אך הדברים נאמרים למעלה מן הצורך וכמובן מבלי לקבוע מסמרות. עוד אציין כי ועדת ההשקעות של האפוטרופוס הכללי אכן משקיעה במגוון אפיקים. אינני סבור כי ניתן להשוות בין ועדת ההשקעות לבין השקעות של ניזוק ספציפי, ויש הבדלים לכאן ולכאן. אסתפק בכך שמדיניות ההשקעות של האפוטרופוס הכללי אינה תומכת בעמדה שלפיה השקעה עבור חסויים מוגבלת לאג"ח ממשלתי בלבד.
69. מקור נורמטיבי נוסף שהוזכר הוא חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961. מכוח חוק זה הותקנו תקנות פסיקת ריבית והצמדה (קביעת שיעור הריבית ודרך חישובה), התשס"ג-2003, שמבוססות בעיקרן על תשואה של אג"ח ממשלתיות. מכאן טענת העמותה והלשכה כי מבחינה כלכלית אין הבדל בין הריבית שלעבר והריבית שלעתיד, ולכן כשם שמדד הייחוס לעבר הוא אג"ח ממשלתיות, כך יש לחשב גם את ריבית ההיוון.
במבט ראשון הטענה נחזית כמשכנעת, אך למעשה אין הנדון דומה לראיה. פסיקת ריבית והצמדה מפצה את הזוכה בפסק דין על השיהוי בתשלום, בתנאים שבהם הזוכה לא ידע מתי יקבל את כספו; לעומת זאת, ההיוון מגלם את הרווח מהקדמת תשלום עתידי, לתקופה מוגדרת מראש וממושכת הרבה יותר.
שיקולי מדיניות
70. כפי שציינתי בפתח הדברים, לשינוי של שיעור ההיוון יש השפעה ניכרת על הניזוק הפרטי וגם על גופים גדולים שמהווים שחקנים חוזרים בהליכים נזיקיים, כגון המל"ל, המדינה, קופות החולים וחברות הביטוח. הפחתת שיעור ההיוון והעמדתו על 2% היתה מובילה להגדלה משמעותית של גובה הפיצוי, וכתוצאה מכך לפגיעה בקופת המדינה, במוסדות רפואיים ובכיסן של חברות הביטוח, שמצידן היו מנסות לגלגל את העלויות על ציבור המבוטחים באמצעות ייקור דמי הביטוח. בחוות דעתו של פרופ' גוטל נטען כי ייקור הפרמיות יגרום לתוצאות חברתיות שליליות: ירידה בהיקף הביטוח ובעקבות זאת פגיעה בניזוקים עתידיים, בין היתר בשל החשש כי מזיקים יקלעו