ובקיצור: בית המשפט דחה את הבקשה לשינוי שיעור ההיוון משום שלא הובא לה ביסוס כלכלי משכנע, ונקבע כי שיעור ההיוון ימשיך לעמוד על 3%.
--- סוף עמוד 14 ---
גם העלייה התלולה בשיעורי האינפלציה והרחבת החיוב במס על רווחי הון (במסגרת תיקון מס' 22 לפקודת מס הכנסה, התשל"ה-1975) לא גררו שינוי בשיעור ההיוון, שהמשיך לעמוד על 3% (ראו: ע"א 750/79 קלאוזנר נ' ברקוביץ, פ"ד לז(4) 449 (1983); ע"א 813/81 ציון חברה לבטוח בע"מ נ' עיזבון המנוח דוד בוסקילה ז"ל, פ"ד לח(4) 785 (1985) (להלן: עניין בוסקילה)).
17. בשנים שלאחר מכן המשיכו להישמע קולות הקוראים להורדת שיעור ההיוון, ובשנת 1997 ניתן פסק דין נוסף שנדרש לסוגיה בהרחבה (ע"א 2099/94 חיימס נ' איילון חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נא(1) 529 (1997) (להלן: עניין חיימס)). השאלה שהוצבה במוקד הדיון היא האם "שיעור היוון של שלושה אחוזים לשנה מבטא נכונה את הריבית הריאלית על השקעות בטוחות, הניתנת להשגה בשוק ההון" (שם, בעמ' 543). לצורך הדיון הוגשו חוות דעת כלכליות מפורטות, ובסופו של דבר הוחלט להשאיר את שיעור ההיוון על 3%. בתוך כך הובהרו ההנחות העומדות בבסיס ההחלטה על שיעור ההיוון:
"קביעת שיעור ההיוון מתבססת על הנחה בדבר יכולתו של הניזק להשקיע את כספי הפיצוי, אשר התקבלו בטרם עת, בהשקעה בטוחה המניבה ריבית מסוימת, עד לאותו מועד שבו יתגבש נזקו. הריבית שבה עסקינן היא ריבית שתתקבל בהשקעה שמאפייניה מתאימים לצרכיו של הניזק. בעיקרו של דבר, צריכות להתקיים בהשקעה כזו שתי דרישות: נזילות וסיכון נמוך" (שם, בעמ' 544).
בית המשפט בחן את התשואות מהשקעה באגרות חוב ממשלתיות, באופן ישיר או באמצעות קרנות נאמנות, וכן את התשואה שמניבות קופות גמל. מסקנת הדיון היתה כי לא נסתרה ההנחה העובדתית לפיה ניזוקים יכולים להשקיע את סכום הפיצויים "בהשקעה נזילה, בסיכון נמוך, המניבה שיעור תשואה ריאלי של שלושה אחוזים לשנה, לאורך זמן" (עמ' 548). בנוסף נקבע באופן חד-משמעי כי שיעור ההיוון לא צריך להיות מושפע מהצפי לעליית השכר הממוצע במשק (עמ' 541). בקשה לדיון נוסף בפסק הדין נדחתה בהחלטה מיום 14.12.1997 (דנ"א 3444/97). ניסיון "לפתוח" את נושא ריבית ההיוון נדחה על ידי בית משפט זה לפני כשבע שנים (ע"א 8488/08 עזבון המנוחה רוננה סושרד ז"ל נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] בפסקאות 21-20 (5.6.2012)).
--- סוף עמוד 15 ---