95. למען הסר ספק, גם איננו מקבלים את טענתו של התובע, ואשר הועלתה אף היא בחקירתו הנגדית, שהובטח לו דבר-מה בעל-פה על ידי אסף, ביחס לשותפות. כל זאת, מעבר לטיוטת הסכם 2008. אין ולא הובאו כל ראיות ו/או עדויות ביחס לכך, וגרסתו של התובע בנושא זה איננה מהימנה עלינו. מנגד, נאמנה ומקובלת עלינו עדותו של אסף, שהעיד בחקירתו הנגדית ש"היה דיבור על שותפות ברווחים כעבור שנה". כאשר הוא נשאל "היה דיבור גם מעבר להסכם?", הוא הכחיש קיומן של הסכמות בעל-פה, והשיב ש"לא, זה רשום בתוך ההסכם שהדיבור הזה יקרה"[41].
96. אשר לתביעה בגין חלף הודעה מוקדמת – רכיב תביעה נוסף שצוין על ידי התובע הוא ביחס לתשלום חלף הודעה מוקדמת בסך 24,337 ₪. יוזכר בהקשר זה, כי לפי הסכם 2007 התובע היה זכאי להודעה מוקדמת בהיקף של 3 חודשים. בכתב ההגנה הכחישה הנתבעת את זכאותו של התובע לרכיב תביעה זה, אולם היא הודתה שהתובע אכן קיבל רק חלק מדמי ההודעה המוקדמת. עוד נטען, כי אותו תשלום חלקי נעשה בהסכמה כנגד תשלומים אחרים שקיבל התובע לפנים משורת הדין (כגון שחרור הרכב שהיה בבעלות הנתבעת ובשימוש של התובע בעת עבודתו אצלה), ועל אף שהוא לא החזיר את ההלוואה שנלקחה ממנו[42].
97. אשר לעמדתנו – טענותיו של התובע ביחס לרכיב תביעה זה (ואליו בלבד) לא נסתרו, והנתבעת כלל לא פירטה, וממילא גם לא הוכיחה, שהתשלום החלקי של ההודעה המוקדמת נעשה בהסכמת התובע. התובע גם לא נחקר ביחס לאותה טענה בחקירתו הנגדית, והנתבעת גם כמעט ולא התייחסה לנושא זה, אם בכלל, בסיכומיה. על כן, התביעה ביחס לרכיב זה דינה להתקבל, והתובע זכאי לתמורת הודעה מוקדמת בסך של 24,337 ₪.
--- סוף עמוד 28 ---
98. לסיכום התביעה העיקרית – לאור כל האמור לעיל, ומשעה שטענותיו של התובע להפרשי שכר מבוססות כל כולן על שתי טענות – הטענה כי טיוטת הסכם 2008 הינה שרירה וקיימת, והטענה כי הסכם 2010 אינו תקף היות שהוא נכפה על התובע; ומשעה שדחינו שתי טענות אלה; הרי שעולה כי יש לדחות את תביעתו של התובע על כל חלקיה ובגין טענותיה. כל זאת, מלבד התביעה לתמורת הודעה מוקדמת, וכפי שפורט זה עתה.
99. בשלב הבא בפסק הדין נעבור לדון בהסכם 2010, שהוא לשיטתנו ההסכם האחרון והמחייב, שממצה את כלל הסכמות הצדדים, והוא גם מהווה את הבסיס לתביעה שכנגד. נשוב ונדגיש, כי הנתבעת אינה כופרת כי לתובע מגיעים סכומים מסוימים מכוח הסכם 2010. אולם, לשיטתה הסכומים המגיעים לתובע אינם מוצדקים, והם נמוכים יותר מכפי הנטען על ידו. זאת ועוד, הנתבעת סבורה כי מכוח ההסכמות שגובשו בהסכם 2010, דווקא התובע הוא זה שחב לה כספים. התובע סבור מצידו אחרת. מכל מקום, אנו נתייחס לנושא זה בהרחבה ובפירוט, בחלק הבא של פסק הדין, המתייחס לתביעה שכנגד.