ביהמ"ש עומד על תוקפה של הזכות הקניינית של חברת הדלק ועל כך אין חולק כמובן. ואולם, בעניין חוואסה נדרש ביהמ"ש לפרשנות הסכם פשרה שנחתם בין שני צדדים, ובמסגרת זו הוא קובע כי אין לפרש את ההסכם הספציפי שעמד להכרעה לפניו, כך שכל הפרה שלו תוביל לביטול הזכות הקניינית (וכן לביטול זכות בלעדיות מצומצמת) של חברת הדלק.
אין בכך כמובן, כדי לגזור דבר לעניין תוצאה של היקף הבטלות הנגזר מהכרזת בית משפט מוסמך כי מערכת הסכמית הינה בלתי חוקית. לא לחינם ציטטתי לעיל את דברי כב' השופטת ברון לעניין זה בשלמותם; ציטוט מלא של הדברים מציג אותם בהקשרם הנכון, ומבהיר לטעמי, כי הם רלוונטיים לנסיבות תיק חוואסה בלבד.
55. טענה נוספת עלתה מפי הנתבעת: לא ניתן להורות על בטלות המערכת ההסכמית לרבות חכירת המשנה מבלי להורות על בטלות החכירה הראשית. דין טענה זו להידחות מכל וכל.
ראשית ועל יסוד כל האמור לעיל, החכירה הראשית הינה זכות שהעניקה המדינה לנכה והיא נפרדת מן המערכת ההסכמית שבין הנכה לחברת הדלק אשר מסדירה את אופן מימושה של הזכות. המערכת החוזית בין דלק לבין כסלו לרבות שטר חכירת המשנה שהינו חלק משריון אותה מערכת הסכמית, נועדו להתוות דרך ישימה למימוש הזכות של כסלו בתחנה, אך זכות החכירה הראשית אינה כרוכה ותלויה במערכת הסכמית זו. דברים אלה אני כותב לאחר שלא שוכנעתי מטיעוני דלק כי מדובר במערכת הסכמית אחת רחבה בעלת שלושה צדדים; פירטתי לעיל בהרחבה כיצד אני סבור שיש לנתח את מערך הזכויות במקרקעי התחנה ומה מקומם של שני הסכמי החכירה – הראשית והמשנית בתוך מארג זה. אני ער לטענת דלק בדבר חתימת המדינה על שטר חכירת המשנה, אך אין בכך כדי להעיד כי היא הייתה צד להסכם. חתימת המדינה הוספה בהיותה המחכירה הראשית של הקרקע, אך מובן כי הסכם החכירה המשנית משקף הסכם בין כסלו כחוכר ראשי לבין דלק כחוכרת משנה.
שנית, דין טענה זו להידחות כבר בהיבט הדיוני. המדינה אינה צד להליך שבפניי, ובהתאם לכך הסכם החכירה הראשית שבינה לבין כסלו אינו נתון לדיון במסגרת הליך זה. לפיכך אני סבור כי אין הנתבעת זכאית לטעון בשם המדינה לביטול הסכם החכירה הראשית, ולכן אף אם הייתי סבור שיש ממש בטענות דלק בעניין זה (ולא כך), אין מקום למתן סעד בדמות בטלות חוזה החכירה שבין המדינה לבין כסלו כאשר המדינה איננה צד להליך שבפניי.
56. כעת אדרש בקצרה לטענות הצדדים בעניין עמדת רשות מקרקעי ישראל.