בענייננו, לא ניתן לומר כי אם כסלו שילם לדלק סכומים גבוהים מאלו שהיה משלם בשוק החופשי, אזי על דלק להשיב סכומים אלו לכסלו. הפרש כזה משקף רווחים שדלק הייתה זכאית להפיק מן התחנה לאור השקעתה, ולא ניתן אפוא להורות על השבת סכומים אלו במנותק מזכויותיה של דלק להפקת רווחים מן התחנה שהשקיעה בהקמתה.
יתירה מזו, לא הובהר אפוא מדוע השבה הדדית שלאחר ביטול המערכת החוזית שבין כסלו לבין דלק לא תכלול השבת כל השקעותיה של דלק בתחנה?! לא מן הנמנע כי אילו היה נערך חישוב השבה מקיף (ואיני קובע כי עריכת חישוב שכזה אפשרית בכלל), תוצאתו הייתה מורה כי דווקא כסלו הוא שנדרש להשיב לדלק. יש להניח כי לא לכך פילל כסלו בתביעתו להשבה.
לעניין זה יפים דברים שכתב כב' השופט עמית בהקשר אחר: "קשה להלום כי לאחר שהמערערת רדתה את כל הדבש מהסכם הפיתוח, בנתה שכונת קוטג'ים יוקרתית והפיקה רווחים, היא תחזור לקופה הציבורית בתביעת השבה... לטעמי, המקרה שלפנינו מתאים במובהק גם להחלת סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979, המאפשר לבית המשפט לפטור מהשבה מטעמי צדק" (ע"א 974/13 רמת נילי בע"מ נ' מועצה מקומית זכרון יעקב, פס' 16 (פורסם בנבו, 02.04.2015).
70. לאחר דברים אלו, אעבור לצדו השני של המטבע – דרישת דלק לקביעת מנגנון שיפוי אלטרנטיבי בדמות דמי שימוש חודשיים וטענתה כי לא הוחזרו השקעותיה בתחנה.
טענה זו דינה להידחות. דלק טוענת כי לא השיבה את השקעותיה בתחנה ומשכך אין לנשל אותה מן התחנה ללא כל פיצוי. טענה זו מניחה כי כסלו מחויב בהחזר השקעותיה של דלק, ולא היא. דלק וכסלו עמדו ביום חתימת ההסכם בפני עתיד לוט בערפל וחתמו מערכת הסכמית, אשר כל אחד מהם סבר כי תניב לו רווחים נאים. כיום אני קובע כי המערכת ההסכמית אליה נכנסו דלק וכסלו מרצונם החופשי איננה חוקית ודינה להיבטל.
אני סבור כי לא ניתן לאמוד את זכויותיה של דלק בתחנה בהתאם לרווחים אותם הפיקה בפועל מתחנה זו. איני נכנס לעובי המחלוקת שבין הצדדים לגבי טיב חוות דעתו של פרופ' יורם עדן שהוגשה מטעם דלק, שכן אני סבור, כי זכויותיה של דלק הינן אותן הזכויות שהייתה מקבלת במועד עריכת ההסכם אילו נערך ההסכם כחוק, והן אינן תלויות בסך הרווחים שהפיקה או לא הפיקה דלק בפועל (תוך השוואתם של אלו להשקעותיה בתחנה).
בהמשך לכך, תניית הבלעדיות שנחתמה במטרה לתגמל את דלק משקפת רווח כלכלי שניתן לדלק תמורת ההסכם שנכרת. לא הוכח בפניי ואני בספק אם ניתן להוכיח זאת, כי דלק ראויה להסכם מניב יותר מאשר קיומה של תניית בלעדיות למשך כל השנים שתנייה זו עמדה בתוקפה. טענת דלק לקביעת דמי שימוש ראויים שנטענה בהמשך לכך, נדחית אף היא. כאמור לעיל, לא ניתן כעת לקבוע כי בהתחשב בזכויות שני הצדדים, המאזן הכלכלי ביניהם נוטה לטובת פיצויה של דלק, ובנוסף לכך, חכירת המשנה לטובת דלק בטלה יחד עם יתר חלקי המערכת ההסכמית הפסולה, ומשכך דלק אינה זכאית לדמי שימוש מאת כסלו.