--- סוף עמוד 35 ---
91. הכלל בדבר אכיפה בררנית נשאב לתוך המשפט האזרחי (כטענת הגנה של אזרח כנגד תביעה שהוגשה כנגדו על-ידי הרשות) מכוח התפיסה כי כללי ההגינות והצדק מחייבים את הרשות הציבורית לנהוג באופן שוויוני וללא משוא פנים (ראו רע"א 1367/95 פרופורציה מרכז רפואי בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3) 28; בג"ץ 4169/93 ילין נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). לעניין זה ראו דברי כב' הנשיא א' ברק בבג"ץ 953/87 1/88 פורז נ' ראש עיריית תל אביב יפו, פ"ד מב(2) 309 (23.5.1988):
"אין לך גורם הרסני יותר לחברה מאשר תחושת בניה ובנותיה, כי נוהגים בהם איפה ואיפה. תחושת חוסר השוויון היא מהקשה שבתחושות. היא פוגעת בכוחות המאחדים את החברה. היא פוגעת בזהותו העצמית של האדם".
92. בבג"ץ 6396/96 זקין נ' ראש עיריית באר שבע, פ"ד נג(3) 289, 305, בחן בית המשפט העליון את השאלה האם עיריית באר שבע נקטה באכיפה בררנית כלפי תושביה, בכל הנוגע לאכיפת חוק עזר האוסר הצגת שילוט ללא רישיון מהעירייה, עת הורתה להסיר שילוט היוצא בגנות ראש העירייה בלבד. בית המשפט הגדיר את הדוקטרינה של "אכיפה בררנית" באופן הבא:
"ללא יומרה להציע הגדרה ממצה, אפשר לומר, לצורך עתירה זאת, כי אכיפה בררנית היא אכיפה הפוגעת בשוויון במובן זה שהיא מבדילה לצורך אכיפה בין בני אדם דומים או בין מצבים דומים לשם השגת מטרה פסולה, או על יסוד שיקול זר או מתוך שרירות גרידא. דוגמא מובהקת לאכיפה בררנית היא, בדרך כלל, ההחלטה לאכוף חוק כנגד פלוני, ולא לאכוף את החוק כנגד פלמוני, על בסיס שיקולים של דת, לאום או מין, או מתוך יחס של עוינות אישית או יריבות פוליטית כנגד פלוני. די בכך ששיקול כזה, גם אם אינו שיקול יחיד, הוא השיקול המכריע (דומיננטי) בקבלת החלטה לאכוף את החוק. אכיפה כזאת נוגדת באופן חריג את העיקרון של שוויון בפני החוק במובן הבסיסי של עיקרון זה. היא הרסנית לשלטון החוק; היא מקוממת מבחינת הצדק; היא מסכנת את מערכת המשפט" [ההדגשות לא במקור – ס.מ.]
במאמר מוסגר יצוין כי באשר למונח 'שרירות' נפסק ברע"פ 1611/16 מדינת ישראל נ' יוסי יוסף ורדי (31.10.2018) כי זו יכולה להתקיים באחד משני מקרים: האחד, פעולה המבוצעת בבלי דעת ובאופן מקרי, כשאין מאחוריה כוונת מכוון או מניע, "משום מעשה רנדומלי שאינו מלווה במחשבה שניה". השני, מלשון 'שרירות לב' – במובן של הפעלת כוח שלטוני לא מבוקר או על בסיס קריטריונים פסולים (ראה סעיפים 70-72 לפסק הדין)). מפסק הדין שניתן בעניין זקין עולה כי ההלכה חלה בסוג המקרים השני, וכי לא די בתוצאה של אפליה