95. בפסק הדין שניתן בע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ', פ"ד נט(6) 776, 809-806 (2005) הורחבה תחולת הדוקטרינה. באותו מקרה דן בית המשפט בטענות מנכ"ל חברת ביטוח ונושאי משרה בה אשר הורשעו בעברות של עשיית הסדרים כובלים בענף הביטוח, בניגוד להוראות סעיף 4 לחוק ההגבלים העסקיים, התשמ"ח – 1988, כי יש לבטל את כתב האישום שהוגש נגדם בשל הפלייתם לרעה לעומת אחרים שלא הועמדו לדין למרות שבצעו הסדרים כובלים דומים. בית המשפט דחה את טענת המערערים, וקבע כי לא הייתה בהרשעתם משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות המצדיקה את זיכויים. בפסק הדין נקבעה הגנה מרחיבה המאפשרת לבית המשפט לערוך איזון אל מול האינטרסים בניהול ההליך עצמו (במובחן מהתנהלות הרשות המבצעת בהגשת כתב האישום). עוד קבע בית המשפט כי אין חובה להעלות את הטענה להגנה מן הצדק כטענה מקדמית וכי ניתן להעלותה בכל שלב של ההליך המשפטי וכן כי ייתכן ויהיה מקום לקבלת טענה לאכיפה בררנית שאינה מבוססת על פעילות זדונית של הרשות או כוונה תחילה, אלא די בהוכחת החלטה מנהלית היוצאת מחוסר סבירות קיצונית. כך הובאו הדברים בענין בורוביץ בסעיף 63 לפסק הדין:
"איננו רואים מקום לפסול את האפשרות – שמטבעה תהא נדירה ביותר – שההכרעה בשאלת קיומה של אכיפה בררנית פסולה תיגזר מנסיבות מיוחדות אחרות, ולאו דווקא מן הקביעה שהחלטת התביעה התבססה על מניע זדוני או על שיקולים פסולים מובהקים. כך מתבקש מאופי הביקורת השיפוטית שמפעיל בית-המשפט לגבי החלטת התביעה להגיש כתב‑אישום רק נגד חלק מן המעורבים בביצועה של עבירה. ובדומה לאמת המידה שעל-פיה בית‑המשפט מנחה את עצמו לעניין ביקורתן של החלטות מינהליות אחרות, אף בביקורת החלטותיה של התביעה עשוי בית-המשפט לבטל כתב-אישום שהוגש – מטעמי הגנה מן הצדק – אם אכן שוכנע כי בנסיבותיו של המקרה הנתון ההחלטה להאשים את פלוני ושלא להאשים את אלמוני חורגת בבירור ממיתחם הסבירות".
--- סוף עמוד 38 ---
96. עוד נקבע כי לא בכל מקרה בו נהגה הרשות ברשלנות יבוטל כתב האישום. הבחינה תהא לגופם של דברים, תוך מתן עדיפות לאינטרס הציבורי בבירור כתב האישום שהוגש. בכל מקרה, על מנת לבטל את ההליך הפלילי יש להוכיח קשר סיבתי בין התנהגות הרשות לבין פגיעה בזכויותיו של הנאשם. בית המשפט מנה את האינטרסים עליהם יש להגן: העמדת עבריינים לדין ומיצוי הדין, הוצאת האמת לאור, שמירה על בטחון הציבור, הגנה על הקורבן, אל מול הגנה על זכויות הנאשם, פסילת מעשיה של הרשות לצורך הרתעה עתידית, שמירה על טוהר המידות ואמון הציבור במערכת המשפטית. על כן, קבע בית המשפט בעניין בורוביץ' כי יש להידרש לחומרת העבירה; עצמת הראיות; נסיבותיו האישיות של הנאשם וקורבן העבירה; חומרת הפגיעה בזכויות הנאשם ולמידת האשם של הרשות - כמו גם לשאלה האם הרשות פעלה בתום לב או בזדון. בהלכת בורביץ נקבע מבחן בן שלושה שלבים: הראשון, בחינת הפגמים אשר נפלו בהליך הפלילי ועוצמתם; השני, האם יש בקיום ההליך הפלילי למרות אותם כשלים כדי לפגוע בתחושת הצדק; השלישי, הסעד הראוי במצב דברים זה. הסעד הראוי אמור לאזן את חומרת הפגיעה עם הענישה וההרתעה הנדרשים במצב דברים זה (ראו גם רע"פ 1611/16 מדינת ישראל נ' יוסף ורדי, ס' 59-60 לפסק הדין).