המפרשים הסבירו הכרעה זו על יסוד אומד דעתו של המעביד. כאשר אדם קונה עבד לתקופה ארוכה, הוא מניח שלעיתים יהיה העבד חולה, ומקבל על עצמו לספוג את ההפסדים שיגרמו לו בשל כך. אולם, כאשר מחלת העבד כל כך ממושכת, עד שמשכה עולה על מחצית מתקופת העבדות, יש להניח שאילו היה האדון יודע, שכך יהיה בעת שרכש את העבד, לא היה רוכש אותו.[25]
45. בשאלה, האם דינו של פועל שכיר כדין העבד, נחלקו הפוסקים. לדעת מהר"ם מרוטנבורג, "פועל שהשכיר עצמו לזמן, דינו כעבד עברי לכל דבר".[26] בהתאם
--- סוף עמוד 22 ---
לתפיסה זו הוא קובע, שאם מורה חלה במהלך תקופת העסקתו, על המעביד לשלם לו את מלוא שכרו, ואין המעביד רשאי לנכות מן השכר את ערכם של ימי המחלה.
לעומתו, הרשב"א[27] הביא את דבריו של רבנו יצחק אלפסי, שפסק שאין לדמות בין עבד לפועל, משום שגופו של העבד קנוי למעביד, והראיה לכך היא, שהעבד מקבל למעשה את שכרו לפני שסיים את עבודתו. לפיכך, מתחילת ההעסקה רכש המעביד שש שנות עבודה, ואם חלה העבד במהלכן, הרי שההפסד כולו שייך למעביד. לעומת זאת, השכיר מקבל את שכרו רק לאחר השלמת תקופת העבודה, מה שמוכיח שגופו אינו קנוי למעביד, ובשל כך, אין לראות את ימי המחלה כימי עבודה בפועל.[28] ניתן לראות כי הטעם לכך נעוץ למעשה בתפיסה קניינית. כאשר לשיטת מהר"ם מרוטנבורג אין הבדל מהותי בין הפועל לעבד, מהסיבה שבשני המקרים רוכש המעביד זמן עבודה, ובשל כך מבחינה מהותית, גם יום מחלה הוא יום עבודה.
לעומתם, הרשב"ץ[29] מציע הסבר אחר לדעה, הגורסת שהמעביד חייב לשלם גם עבור ימי המחלה, המבוסס על נימוק חוזי: כאשר אדם רוכש עבד או פועל לתקופת עבודה ארוכה, הוא מודע לכך שבדרך הטבע, בחלק מזמן העבודה יהיה העובד חולה. מאחר שהמעביד לא התנה עם העובד דבר לעניין זמן זה, יש להניח שהוא מחל על זכותו לדרוש מהעובד להשלים את ימי המחלה לאחר סיום תקופת ההעסקה[30], כאשר ניתן אף לפרש את המילים "שש שנים יעבוד", כמושפעות מאופיו של ההסכם החוזי. כלומר, מאחר שלא ניתן לעבוד ממש בכל שעות העבודה של שש השנים, ובדרך הטבע יהיו זמנים, שבהם יהא על הפועל לפוש ממלאכתו, וזמנים שבהם יהא עליו להיבטל ממלאכה כדי להחלים ממחלה, הרי שהמשמעות של שש שנות עבודה היא, שש שנים שבהן העבד נמסר למעביד לשם עבודה, ומוכן בכל עת לבצע את מלאכתו, אלא אם כוח עליון ימנע זאת ממנו.
--- סוף עמוד 23 ---
בהקשר לחוק הישראלי מתעוררת שאלה פרשנית נוספת, והיא: האם התוספת של המילה "בפועל" נועדה ללמד שכוונת המחוקק היא, שהחישוב יבוצע בהתאם למספר ימי העבודה שבהם העובד התייצב לעבודה, או שמא זוהי תוספת שנועדה לשם תפארת המליצה, ולמעשה אין הבדל בין "ימי עבודה" ל"ימי עבודה בפועל". לדעת הסוברים, שגם ימי מחלה הם ימי עבודה, ניתן יהיה לחשב את ימי החופשה בהתאם למספר ימי העבודה וימי המחלה גם יחד. שאלה זו אינה חדשה. כבר בנוגע לדרכי פרשנות התורה נחלקו רבי ישמעאל ורבי עקיבא. רבי ישמעאל סבר ש"דיברה תורה כלשון בני אדם".[31] כלומר, התורה משתמשת בדרכי ביטוי המקובלות בפי בני אדם, הנוהגים לפעמים להאריך בלשונם גם במקום שיכלו לדבר בלשון קצרה, ובשל כך אין לגזור מסקנות נורמטיביות מייתור הלשון.[32] מנגד, רבי עקיבא סבר ש"לשונות - ריבויין הן"[33]. לפי תפיסה פרשנית זו, לא ייתכן שתהיינה בתורה מילים מיותרות, ובשל כך יש להעניק משמעות נורמטיבית לכל מילה הנראית כמיותרת. במרוצת הדורות, היו שביקשו ליישם את שתי האסכולות הפרשניות אף על טקסטים מאוחרים יותר, כדברי הנביאים, המשנה, התלמוד, הרמב"ם ועוד.[34] אולם, דומה כי ככל שהטקסט מתרחק מן התורה, גוברת ידה של האסכולה הגורסת שהמחבר דיבר בלשון בני אדם, ואין לייחס לייתור לשונו משמעות נורמטיבית. בהתאם לכך, דומה כי גישתו של נשיא בית המשפט העליון (כתוארו אז), פרופ' אהרון ברק, שהצהיר, בנוגע לפרשנות הראויה של לשון החוק: "אין אני מוכן להעמיד את המחוקק כמי שעשה מלאכת מחשבת. הנסח... עשה מלאכה אנושית על חולשותיה ופגמיה",[35] תואמת את המגמה הפרשנית במשפט העברי.
בנוגע לשאלה הפרשנית, האם התוספת של המילה "בפועל" למילים "ימי עבודה" שבחוק חופשה שנתית מחייבת את המסקנה, שכוונת המחוקק הייתה אך ורק לימי עבודה שבהם ביצע העובד את עבודתו, נראה כי הגישה הרווחת במשפט העברי היא, שיש להניח שהמנסח לא עשה מלאכת מחשבת, אלא התבטא בלשון בני אדם, ובשל כך אין לייחס לתוספת זו משמעות