בית הדין הקהילתי פסק בעניין השאלה הראשונה, כי תנאי הסף שמציב החוק המדינתי או זה הקבוע בפרקטיקה ההסכמית, לפיו נדרשים מעובד עשרה ימי עבודה בפועל (או חודש עבודה בפועל) לצורך קבלת זכאות לחופשה שנתית מינימלית הקבועה בדירקטיבה, הוא תנאי מגביל באופן לא מידתי, אשר איננו עולה בקנה אחד עם הדירקטיבה. בית הדין הקהילתי קבע, כי ניתן להגביל באופן זה רק תקופות חופשה מעבר לתקופה המינימאלית (ארבעה שבועות) שנקבעה בדירקטיבה. הסיבה שניתנה לכך היא, כי אין כל התניה בדירקטיבה לעבודה בפועל, ומשכך אין מקום לסייג מקרים של מחלה או תאונה במסגרת החוק המדינתי, ועל המדינה החובה לפרש את החוק, ככל שניתן בהתאם לדירקטיבה. עוד נקבע, בקשר ליישום מסקנה זו, כי אם פרשנות זו לא אפשרית, וככל שאין תחולה ישירה של הדירקטיבה על הפרטים, תהא העותרת זכאית לפיצוי בגין אי התאמת החוק המדינתי לדירקטיבה.
לא למותר לציין, כי במסגרת פסיקה זו, מודגשת חשיבותה של הזכות לחופשה שנתית כעקרון חשוב במיוחד במשפט הסוציאלי של האיחוד האירופי כמפורט להלן:
"In that regard it should be noted that, according to settled case-law, the entitlement of every worker to paid annual
--- סוף עמוד 30 ---
leave must be regarded as a particularly important principle of Europeon Union social law from which there can be no derogations…"
ממקרים אלו עולות המסקנות הבאות: במשפט האיחוד האירופי ניתן מקום מרכזי לקיומה של הזכות לחופשה שנתית, כזכות עצמאית ראשונה במעלה של המשפט הסוציאלי; לאור הדירקטיבה בנושא כאמור, כמעט ואין ניתן להגביל את הזכות לצבור ימי חופשה. במקרה של גב' דומינגז, נקבע למשל, כי אין אפשרות להציב תנאי סף של אפילו 10 ימי עבודה בפועל בשנת עבודה קלנדרית לצורך צבירת ימי חופשה; כן נקבע, במקרה של שולץ–הוף, כי מתן תקופת ארכה של 3 חודשים מעבר לשנת העבודה הרלוונטית לצורך ניצול הזכות לחופשה שנתית איננה מידתית ואיננה תואמת את האמור בדירקטיבה. באותו מקרה גם ראינו שהנחת המוצא הייתה כי מר שולץ-הוף, אשר שהה בחופשת מחלה מעבר לשנה קלנדרית מלאה, צבר גם לגבי אותה שנה את החופשה השנתית הקבועה בדירקטיבה של ארבעה שבועות חופשה.
הנה כי כן, פסקי הדין לעיל של בית הדין הקהילתי, תומכים בפרשנותנו המרחיבה, באשר זכותו של עובד לצבור ימי חופשה גם בתקופת מחלה שמשלמים עבורה שכר עבודה ללא התניית הזכות בעבודה בפועל.
נותר לנו איפוא לדון בשאלת זכותו של עובד לצבור ימי חופשה בתקופת מחלה חלקית, בה מקבל העבד שכר רק עבור עבודתו החלקית, ודמי מחלה עבור אותן שעות, בהן אין הוא עובד בהתאם להיקף משרתו.
בנושא זה סעיף 7ב' לפרק ג' בהסכם הקיבוצי קובע, בין היתר, כלדקמן:
"(3) עובד אשר מצב בריאותו מחייב העסקתו הזמנית או הקבועה ביום עבודה מקוצר ואשר מיצה את ימי המחלה וימי החופשה שעמדו לרשותו, ישולם שכרו בהתאם ליום עבודתו המקוצר.