ב. לאור האמור, העובדה כי במקומות עבודה מסוימים, על דעת המעביד ובהסכמתו, כמו על פי התקשי"ר וחוקת העבודה לעובדי מוסדות ההסתדרות או חוקת העבודה לעובדי הרשויות המקומיות, נקבע במפורש, כי ימי מחלה בשיעור מסוים יוספו לימי עבודה בפועל; עובדה זו, לא רק שאינה רלבנטית לעניין חוק חופשה שנתית, כי אם להיפך. ההתניה המוסכמת המפורשת, כאמור, מלמדת כי פרשנות החוק של הצדדים לאותם הסדרים, הייתה כפרשנותנו.
באשר לכך נוסיף ונעיר, כי גם דיני מדינות אחרות והדירקטיבה האירופית, שלא לדבר על דיני עבד עברי; עם כל חשיבותם כשלעצמם - אינם רלבנטיים לענייננו לאור הוראות החוק שלנו ותכליתו.
ג. את האבסורד בראיית ימי אי עבודה בפועל, אפילו מדובר בהיעדרות מוצדקת, כימי עבודה בפועל, לעניין מכסת ימי החופשה להינפש מהעבודה, ניתן להמחיש במספר דוגמאות:
I. עובד חלה ובשל כך נעדר במשך שנה מעבודתו מפאת מחלתו. היעדרותו היתה מוצדקת. אך מדוע יש צידוק ליתן לו עוד שבועיים לפחות ימי חופשה להינפש מהעבודה שלא עבד בה ולו יום אחד במשך אותה שנה?
II. כאמור על ידי חברי, ישנם סוגי עבודות שנקבעה בגינן בתקנות חופשה מוארכת. למשל, 21 ימי חופשה בשנה לעובדים שעבדו 150 יום לפחות בשנת עבודה אחת במפעל ליצור מצברי עופרת חומצה [תקנות חופשה שנתית (חופשה מוארכת) התשכ"ב-1963].
נניח שעובד שכזה חלה ללא קשר לעבודתו ועקב מחלתו נעדר לכן מעבודתו למשך שנה. מדוע הוא יהא זכאי ל-21 ימי חופשה כאילו הוא נחשף 150 יום למצברי עופרת בחומצה; שעה שאפילו שעה אחת הוא
--- סוף עמוד 40 ---
לא נחשף במשך אותה שנה כולה לאותה עבודה, שבגין החשיפה לה נקבעה בדין הזכאות לחופשה מוארכת?
III. לא רק מחלה כופה על העובד להעדר מעבודתו, אלא גם חופשה, לפחות בת 7 ימים, צריכה להיכפות עליו על ידי המעביד (סעיף 9 לחוק). לפיכך מתעוררת השאלה - כיצד חופשה, כלומר הזכות להינפש מהעבודה, היא עצמה מצמיחה זכות נוספת להינפש מעבודה שלא נעבדה בפועל, בשל מימוש הזכות להינפש מהעבודה?
IV. הדוגמא האחרונה רלבנטית למקרה שלענייננו; שכן על פי ההסכם הקיבוצי שבין הצדדים ניתנה לעובד זכות יתר, מעבר לקבוע בחוק, להחליט על ניצול ימי חופשה צבורים לאחר שניצל מלוא ימי מחלתו והוא עודנו חולה.
במקרה שכזה ככל שהיעדרות בשל חופשה נחשבת לימי עבודה בפועל, בולט האבסורד בגישה לפיה - חופשה מהעבודה בשל העבודה שנעבדה, היא עצמה מקנה זכות לחופשה מהעבודה בשל חופשה מהעבודה. טיעון שכזה סותר עצמו מתוך עצמו מניה וביה.