--- סוף עמוד 48 ---
לקבוע את מכסת ימי החופשה בהתאם להיקף ביצוע העבודה הלכה למעשה. הניתוח שערך סגן הנשיאה פליטמן משכנע בכל הנוגע למקורות הפרשניים עליהם בחר להתבסס, ולפיכך ככל שמקורות פרשניים אלה היו המקורות היחידים העומדים לרשותנו – נוטה הייתי להצטרף לתוצאה הסופית של עמדתו.
3. אלא, ש"הפרשן התכליתי אינו מחויב ליתן לדבר החקיקה את הפירוש שהיה נותן לו למחרת חקיקתו, הפרשן התכליתי חייב ליתן לדבר החקיקה את הפירוש שראוי ליתן לו בהווה" (ברק, בעמ' 150), וזאת בין היתר על סמך "עקרונות היסוד של השיטה השולטים בעת מתן הפירוש" (שם, בעמ' 152; ההדגשות אינן במקור). בלשונו של פרופ' ברק:
"בקביעת תכלית החוק ההנחה הינה, כי חוק אינו יצירה בודדת של מחוקק חד פעמי הפועל בחברה בת חלוף. חוק הוא יצירה נמשכת של מחוקק קבוע הפועל בחברה חיה ותוססת. תכליתו של חוק צריכה להשתלב בתכלית החקיקה הכללית ובערכיה הכלליים של החברה. היא מקבלת את הגוון שלה מצביונה של מערכת החקיקה כולה, והיא צריכה להתאים עצמה לערכיה הכלליים של השיטה ולעקרונותיה, כפי שהם קיימים ומתפתחים מעת לעת. על כן 'תכלית החוק' אינו מושג סטטי כי אם מושג דינמי. הוא אינו מושג קשיח, אלא מושג גמיש. הוא בא להשיב על שאלות ההווה, וליתן פתרון לבעיות ההווה"
(שם, בעמ' 149; לפרשנות בהתאם לעקרונות היסוד של השיטה נכון למועד הפרשנות, גם כאשר לשון החוק נחזית ממבט ראשון כקובעת אחרת, ראו למשל את ע"א 10961/04 המוסד לביטוח לאומי נ. גוטר, מיום 4.9.06 – בו נקבע כי פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת ייחשב כ"שכר עבודה" לצורך מתן דין קדימה בעת פירוק).
מטעם זה, ובהתחשב בעקרונות היסוד של השיטה כפי שהתפתחו בשנים שלאחר חקיקת חוק חופשה שנתית, אני סבורה כי יש להעדיף את התוצאה הפרשנית אליה הגיע השופט רבינוביץ. להלן ארחיב מעט על הטעמים העומדים בבסיס מסקנתי.
4. אין מחלוקת כי חוק חדש עשוי להשליך גם על פרשנותו של חוק ישן (ברק, בעמ' 53). עשרים וחמש שנה לאחר חקיקתו של חוק חופשה שנתית חל שינוי בגישת המחוקק, והוכר הצורך להגן על עובדים המצויים בתקופת מחלה. בהתאם, חוקק חוק דמי מחלה, התשל"ו – 1976 (להלן: חוק דמי מחלה), אשר נועד "להבטיח המשך תשלום לעובדים... בעת מחלתם ומצוקתם" (דברי
--- סוף עמוד 49 ---
ההסבר להצעת החוק: ה"ח 1210 התשל"ו 49; ע"ע 383/07 קרן מקפת מרכז לפנסיה ותגמולים – לסלי פנחס וניט, מיום 7.12.08).