במסגרת הליך הערעור, נוכח השאלה המשפטית העקרונית המתעוררת בה, החליט בית דין זה לאפשר ליועץ המשפטי לממשלה ולהתאחדות התעשיינים בישראל להתייצב בהליך, אם יראו לנכון. היועץ המשפטי לממשלה החליט שאין מקום להתייצבותו מאחר שהגיע למסקנה, לפיה לא התגבשה עילה להתייצבותו בהליך, ובשים לב בין היתר, כי מדובר בסכסוך המעלה שאלה משפטית, באשר לפרשנות החוק בראי מערכת ההסכמים הקיבוצית החלה על
--- סוף עמוד 8 ---
הצדדים לסכסוך. התאחדות התעשיינים בישראל החליטה להתייצב בהליך והודיעה כי היא תומכת בעמדת המשיבה, בין היתר, מהטעמים הבאים: צבירת ימי חופשה של עובדים בתקופת מחלה, נוגדת את הדין הקיים ואיננה סבירה; תכליתה של חופשה שנתית היא ליתן לעובד אפשרות לנוח ולנפוש מעבודתו על מנת לאגור כוחות, מבלי לגרוע משכרו, ולכן לא הגיוני לאפשר לעובד המצוי בתקופת אי כושר, ואינו עובד בפועל זכות להמשיך ולצבור ימי חופשה; ביסוס טענות המערערת על משפט משווה, על אמנות שלא אושררו בישראל, איננו רלוונטי במקרה זה; לא מוצו ההליכים המנויים במפורש בהסכם הקיבוצי הקיים בין לשכת התיאום להסתדרות העובדים הכללית החדשה, לפיהם יש להגיע להסכמות בכל נושא הקשור ליחסי עבודה, לרבות בנושאי שינויי חקיקה. מדובר כאן בניסיון להביא לשינוי בדין הקיים באמצעות הפסיקה, במקום סביב שולחן המו"מ; קבלת פרשנות המערערת תטיל נטל כבד ולא מוצדק על כתפי המעסיקים.
דיון והכרעה
אקדים אחרית לראשית ואומר בקצירת האומר, כי סבור אני שהפרשנות הנכונה לסעיף 3(ב) לחוק חופשה שנתית היא זו הכוללת בהגדרת "ימי העבודה בפועל" אף ימי היעדרות של עובד מסיבה שאיננה תלויה בו, ובגינם משולם לו שכר או תמורה שכמוה כשכר, כמו במקרה של מחלה. לשיטתי מסקנה זו עולה בקנה אחד עם האמור בחוק, עם תכליתו, עם ההיסטוריה של החוק, עם הוראות ההסכם הקיבוצי, עם ההקשר התעשייתי, ועם המטרה הסוציאלית של חוקים והסכמים אלה, כפי שיפורט להלן.
המסגרת הנורמטיבית
ישנם שני מקורות נורמטיביים, להם יש להזדקק עת דנים במקרה שלפנינו והם: חוק חופשה שנתית וההסכם הקיבוצי החל על הצדדים.
סעיפי חוק חופשה שנתית הרלוונטים לעיינינו הם אלה:
"3. (א) אורך החופשה לכל שנת עבודה אצל מעביד אחד או במקום עבודה
אחד הוא:
(1) בעד כל אחת מ-4 השנים הראשונות – 14 יום;
--- סוף עמוד 9 ---
(2) בעד השנה החמישית – 16 יום;
(3) בעד השנה השישית – 18 יום;
(4) בעד השנה השביעית – 21 יום;