58. בנוסף למחדל המהותי לגבי מועד קבלת טופס 4 לאכלוס הבניין, שלא נטען ולכן לא הוכח שנובע ממחדלים או מעשים של התובעים, וקביעת לוח זמנים בהסכם עם התובעים שלא הביא בחשבון מורכבות הבנייה על בניין קיים, וחוסר ניסיונן של הנתבעות בבניה בתנאים אלה, עבודת הנתבעות הייתה רשלנית.
59. ולראיה, הוכח לפני בימ"ש כי ארעה תקלה חמורה בבניית הדירה, עת נפער חור ברצפת הדירה ובעת מסירת הדירה התברר שאין התאמה בין מידות השטחים בפועל לבין מידות השטחים הנדרשות.
60. אמנם העד צדוק טען שהתקלה החמורה והמביכה לא גרמה לעיכוב כללי בבנייה, אולם היא מעידה על רשלנות רבתי בבנייה שמתיישבת עם העיכוב הכללי בבניה עקב הוצאת היתרים נדרשים באיחור, תוך ניסיון להתנער מאחריות למחדלים אלה והטלת האשמה באחריות למסירת הדירה במועד, דווקא על התובעים.
61. אמנם בימ"ש לא אמור להתייחס לכל טענה וטענה, ובתובענה זו כמות הטענות שהעלו הנתבעות חורגת מהסביר, אולם למען הפיס דעת הנתבעות, בימ"ש יתייחס גם לטענה להרחבת חזית ואי הגשת חוו"ד. לעניין מועד קבלת היתר השינויים, ברור שללא היתר שינויים, לא ניתן היה לקבל טופס 4 (כך גם קבע המומחה מטעם בימ"ש) וללא טופס 4, לא ניתן היה למסור הדירה על פי תנאי החוזה. לכן, לעניין זה, לא היה צורך בהגשת חוו"ד ע"י התובעים, כטענת הנתבעות. בנוסף, הסוגיות לובנו בהרחבה בעת שמיעת הראיות ולכן גם אם הייתה הרחבת חזית, לא נפגעו זכויות הנתבעות.
62. לנוכח האמור לעיל, בימ"ש דוחה הטענה של הנתבעות כי התובעים גרמו לאיחור במסירת הדירה.
הטענה כי הסכם השינויים עצר מניין הימים לעניין תקופת האיחור המזכה בפיצוי
63. הנתבעות טענו בנוסף שהסכם השינויים עצר מניין הימים מכוח סעיף 1.11 שקבע כי "בגין השינויים אותם הרוכש מבקש לבצע ע"פ הסכם זה, מועד המסירה יתאחר ב – 90 (ימי עבודה) ממועד חתימת הסכם זה.".
64. התובעים שללו עמדה זאת והפנו בסיכומיהם, מסעיף 51, לפסיקה העקבית שדרשה מהקבלנים לשכנע כי פרק הזמן לגביו קיבל הקבלן הפטור מתשלום פיצוי היה סביר וכי אכן נעשו עבודות בפועל לבקשת הקונה, שהצדיקו מתן הפטור.
65. לעניין זה יש להפנות לסיכום הפסיקה לגבי התניה על מועד המסירה ברע"א 6605/15 שמש ואח' נ' ספייס בניה (פורסם בנבו):
"21. נקודת המוצא לדיון בענייננו היא הזהירות היתרה שבה יש לנהוג בכל הקשור להגנה על זכויותיהם של רוכשי דירות. כפי שצוין בע"א 7991/07 רפאלי נ' רזין [פורסם בנבו] (12.4.2011): "חשוב לשוב ולהדגיש כי רכישתה של דירת מגורים בישראל היא העסקה המשמעותית ביותר בחייה של משפחה ממוצעת ועל כן סוגיה זו מצריכה פיקוח שיפוטי מיוחד לשם הגנה על האינטרס הציבורי" (שם, בפסקה 16. כן ראו: ע"א 148/77 רוט נ' ישופה, פ"ד לג(1) 617, 624 (1979) (להלן: עניין רוט)). הדברים יפים היום כביום כתיבתם, ואף ביתר שאת."