החלטה
לפניי בקשת רשות ערעור המופנית נגד החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת ר' לבהר-שרון) במסגרת ע"א 1068/09 (בש"א 7775/09). בד בבד הגיש המבקש בקשה דחופה לעיכוב ביצוע פינויו מהדירה הקבוע ליום 5.7.2009.
1. העובדות כפי שעולות מהבקשה ומנספחיה הן כדלקמן: המבקש והמשיבה היו בעבר בני זוג ולהם בת משותפת. הצדדים התגוררו בדירה שבבעלות המשיבה בדרך השלום בתל-אביב (להלן: הדירה). לימים החליטה המשיבה לעזוב את הדירה יחד עם הבת ולעבור להתגורר בדירה אחרת. המבקש נותר להתגורר בדירה ובין הצדדים נחתם הסכם שכירות בלתי מוגנת שלפיו התחייב המבקש לשלם למשיבה דמי שכירות חודשיים בסך של 550$.
--- סוף עמוד 1 ---
2. המבקש הפסיק לשלם את שכר הדירה מחודש ספטמבר 2005 ואילך, והמשיבה הגישה נגדו תביעה לבית משפט השלום ובה תבעה לחייבו לשלם סך של 43,640 ₪ בגין חובות שכירות. בית משפט השלום קיבל את התביעה במלואה וחייב את המבקש בהוצאות. ערעור על פסק דין זה נדחה על ידי בית המשפט המחוזי. המבקש לא שילם את הסכום הפסוק ואף המשיך לא לשלם שכר דירה. בעקבות זאת, הגישה המבקשת תביעה לסילוק ידו של המבקש מהדירה. בית משפט השלום (כבוד השופטת ע' ברקוביץ') קיבל את התביעה וקבע כי על המבקש לפנות ולסלק את ידו לאלתר מן הדירה. עוד חייב את המבקש, בהתחשב בהתנהלותו ובריבוי בקשותיו, לשלם למשיבה הוצאות בסך 10,000 ₪ בצירוף מע"מ.
3. המבקש הגיש ערעור על פסק דינה של השופטת ברקוביץ' ובד בבד הגיש בקשה לעיכוב ביצוע הפינוי (שנקבע תחילה ליום 22.4.2009). כבוד השופטת ר' לבהר-שרון הורתה תחילה על עיכוב ביצוע הפינוי עד להחלטה אחרת וקבלת תגובתה של המשיבה. לאחר קבלת התגובה החליטה השופטת לבהר-שרון לדחות את הבקשה לעיכוב ביצוע הפינוי. השופטת לבהר-שרון ציינה כי מנסח הטאבו עולה כי המשיבה היא בעלת הזכויות הבלעדית בדירה ובין הצדדים נחתם הסכם שכירות בלתי מוגנת שלא הוכחש על ידי המבקש. המבקש טען בעלמא כי הוא בעל זכויות בדירה מכוח הלכת השיתוף אולם בית משפט השלום לא התיר למבקש להוסיף טענה זו לכתב הגנתו, הן נוכח התנהלותו עד אותו מועד (אי עמידה במועדים, הגשת בקשות סרק רבות, זלזול כלפי בית המשפט, אי קיום צווי בית משפט, אי תשלום הוצאות וכדומה), הן בשל היות הטענה משום שינוי חזית והן נוכח קיומו של הסכם שכירות הסותר אותה לגופה. נוכח דברים אלה, נמוכים סיכויי הערעור. באשר לטענת המבקש כי פינויו מהדירה יביא לכך שלא יהיה לו מקום מגורים חלופי, דחה בית המשפט טענה זאת, נוכח טענת המשיבה שלפיה המבקש הוא בעל זכויות במחצית דירה אחרת, עובדה שלא הוכחשה על ידו. בנסיבות אלה, קבע, מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיבה, שהמשך שהיית המבקש בדירה מונע ממנה את מימוש זכויותיה הקנייניות. יצויין כי במסגרת החלטה זו נדחתה גם בקשה של המבקש להורות על חקירת המשיבה על תצהירה.