הסכם ההורות
34. בעניין 1118/14 הנ"ל נפסק פה אחד ע"י הרכב מורחב של בית המשפט העליון כי הענקת מעמד של הורה מכוח הסכם פרטי על כל המשתמע מכך לעניין זכויות וחובות כלפי הילוד, מהווה עקיפה של הוראות הדין הקיים, וכי יצירת הורות הסכמית אינה אפשרית ואינה חוקית, כך גם חוק האימוץ וחוק הפונדקאות קובעים שורה ארוכה של מנגנוני פיקוח ומבהירים כי אין די בהסכמה בין פרטים בכדי ליצור יחסי הורות. פסיקה זו הורתה ברצון להבטיח איזון נאות והגנה על זכויות כל המעורבים בהליכים הרגישים הנוגעים לקביעת יחסי הורות ובראשם ענינו של הילד עצמו. כך מצאנו את דבריו של כב' הש' מ. מזוז בבע"מ 4880/18 הנ"ל –
למותר לומר כי "הורות הסכמית" אינה מוכרת בדין ואינה מתיישבת עם ההסדרים המשפטיים של הדין הישראלי בנוגע להורות שאינה גנטית-ביולוגית. כעולה מהוראות חוק האימוץ וחוק הפונדקאות, כינון יחסי הורות אינו ענין להסכמה גרידא בין פרטים אלא מותנה בצו שיפוטי ובמנגנוני פיקוח ובקרה שנועדו להבטיח הגנה על זכויות כל המעורבים, ובעיקר על זכויות היילוד. מטעמים של טובת היילוד ותקנת הציבור קיימת חשיבות לכך שהליך ההכרה בהורות מעין זו יעבור את כור ההיתוך של בית המשפט, לרבות מנגנוני הבקרה המקצועיים המעורבים בהליך כזה.
ניתן, אפוא, לומר כי הכרה בהורות מכוח זיקה לזיקה - על כל הזכויות ובעיקר החובות הכרוכים בה, כמו גם השלכותיה על זכויות היילוד - היא ענין "רציני מדי" מכדי להותירו אך להסכמה בין הצדדים. לפיכך נכון לראות בצו ההורות הניתן על ידי בית המשפט, לאחר הליך שהתנהל בפניו ולאחר שבית המשפט השתכנע שהדבר מוצדק, כצו המכונן את ההורות"
יפים הדברים לעניין דנן בו מבקשות המערערות להיסמך על הסכם ההורות שנכרת בין הצדדים ואשר יש בו להעניק, לכאורה, לבת הזוג זכויות מעין הוריות. הסכמה זו שבין הצדדים היא חסרת ערך למיצער בכל הקשור ליצירת מעמד הורי משפטי לבת הזוג.
35. ואכן בטיעוניו לפנינו בע"פ, הסכים ב"כ המערערות כי הסכם הורות הנחתם בין פרטים אינו יכול כשלעצמו ליצור הורות (עמ' 8 לפר' הדיון מיום 18.9.19). מתוך שכך, גם אם היה הסכם ההורות שנחתם בין האם לאב קובע כי תהא אף לבת הזוג הורות לא היה בדבר לעלות או להוריד, מתוך שכך, אף העובדה שההסכם מקנה לבת הזוג סמכויות "מעין הוריות" משמעותיות ורחבות, אין בה כשלעצמה להצדיק או להביא לקביעת הורותה של בת הזוג על הקטינים בעניין דנן.