20. אני סבור, כי דין התביעה לכישלון בשל הימנעותם של התובעים מהבאת הראיות הדרושות לביסוסה. לא הוגשו תצהירים מטעם כל המעורבים מטעם התובעים בתהליך קבלת ההלוואה ורישום המשכנתא. לא הוגש תצהיר מטעמה של התובעת 2. לא נעשה כל ניסיון לזמן כעדים את שרון או את מילי. התצהיר היחיד שהוגש מטעם התובעים הייה של בן משפחה, דורון פרץ (פט. 8.7.19 עמ' 4), שלא הייה לו כל מידע מכלי ראשון לגבי העובדות הנטענות בתובענה, ולכן בצדק נמנע, למעשה, בא-כוח הנתבעת מחקירתו. יודגש כי התובעת 2 נכחה בכל הדיונים בבית-המשפט ולא נמנעה מלהעיר, ביזמתה, הערות במהלך הדיון, תוך ניסיון להגיב על דברים של עורכי-דין או של עדים שלא נראו בעיניה. התרשמתי, כי נסיבות העניין מוכרות לה, ולכן מתחייבות מסקנות לחובת התובעים מאי-התייצבותה על דוכן העדים ביזמתה. יצויין, כי במהלך שמיעת טענות עורכי-הדין בע"פ, לא קבלתי תשובה לשאלה מדוע התובעת 2 לא עשתה תצהיר ולא העידה, פט. 5.8.19 עמ' 10 שו' 23-25; עמ' 13 שו' 5-6. בענייננו התקיימו שלושה דיונים בע"פ, כך שלתובעים הייה זמן די והותר להכנת תצהירים ולזימון עדים, בוודאי כאשר מדובר בבני משפחה.
21. ראו בהקשר זה את דבריו של השופט מ' חשין (השופטים ש' לוין ו-א' גולדברג עמו) ב-ע"א 2275/90 לימה חב' ישראלית נ' פרץ רוזנברג פ"ד מז(2) 605 סעיף 14 לפסה"ד:
"ובדברי השופט גולדברג בע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו ואח' [6], בעמ' 658:
"אי-הבאתו של עד רלוואנטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד, כי יש דברים בגו וכי בעל הדין, שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד"
וראה עוד האסמכתאות הנזכרות שם, בעמ' 658- .659 וכן הם דבריה של השופטת בן¬-עתו בע"א 548/78 אלמונית ואח' נ' פלוני [7], בעמ' 760: "...כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה".
ראה עוד ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ [8], בעמ' 602- 603(מפי השופט מלץ)."
22. בנסיבות אלה, כאשר אין בפני בית-המשפט ראיות לביסוס העובדות הנטענות בתביעה, אין, למעשה, כל טעם לבירור מעמיק של השאלה האם, בהנחה, שהייה ממש בעובדות הנטענות, הייה די בהן כדי להצדיק את ההימנעות מהחזר ההלוואה. אין בפניי גם ראייה של ממש לגבי מצבו הנפשי של התובע 1 (שנכח בדיון בע"פ הראשון בבית-המשפט ביום 27.6.19) במועד קבלת ההלוואה והחתימה על ההסכם. הדיון להלן, מובא מבלי לפגוע במסקנתי זו.