בקשת רשות הערעור והתשובה לה
12. בקשת רשות הערעור דנן מכוונת כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לטענת המבקשת, בפסק הדין נפלו טעויות משפטיות חמורות המצדיקות מתן רשות ערעור.
13. בעיקרו של דבר, טוענת המבקשת כי שגה בית המשפט המחוזי בקבעו שניתן לחייב אותה בחוב ארנונה מכוח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, ממספר טעמים. ראשית, המבקשת טוענת כי סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים מאפשר את גביית החוב רק ממי שהוא בעצמו בעל שליטה בחברה, וכי די בכך כדי להביא לביטול פסק הדין. בהקשר זה מדגישה המבקשת כי אף לגישת בית המשפט המחוזי, אמה הייתה בעלת השליטה היחידה בחברה שהחזיקה בנכס בתקופה הרלוונטית. עוד נטען כי העירייה לא הציגה כל ראיה ולא העלתה כל טענה לפיה למבקשת הייתה שליטה או מעורבות בחברה בתקופה הרלוונטית, או שהעירייה ראתה בה בכלל כחייבת.
14. שנית, המבקשת מצביעה על כך שסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים חל רק כאשר מתקיימות הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א(א)(2) לפקודת מס הכנסה. לטענתה, נסיבות אלה לא מתקיימות במקרה דנן. כך, היא טוענת כי על פי לשונו של סעיף 119א(א)(2) לפקודת מס הכנסה, גביית החוב מתאפשרת כאשר פעילות של "חבר בני אדם" עברה ל"חבר בני אדם" אחר, ואילו בענייננו הפעילות עברה למבקשת, שהיא אדם ולא חברה.
15. שלישית, ובהמשך לאמור לעיל, המבקשת טוענת כי סעיף 119א(א)(2) לפקודת מס הכנסה מאפשר לגבות את חוב המס רק כאשר מדובר בחוב סופי שלא ניתן לערער עליו. לשיטת המבקשת, במקרה דנן חוב הארנונה אינו סופי מאחר שלא נשלחה לגביו למבקשת דרישה לתשלום ולא ניתנה לה האפשרות לערור עליו לפי סעיף 3(א)(8) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) התשל"ו-1976 (להלן: חוק הערר).
16. לבסוף, מוסיפה המבקשת וטוענת כי העירייה התנהגה בחוסר תום לב כאשר הסתירה את העובדה שהגישה תביעה לגביית החובות בהליכי פשיטת הרגל המתנהלים כנגד האם. לשיטת המבקשת, מעבר לכך שמדובר בכפל גביה, תביעה זו מצביעה על כך שגם העירייה לא רואה במבקשת כבעלת שליטה.
17. מנגד, העירייה טוענת כי יש לדחות את הבקשה. לשיטתה, אין מדובר בעניין תקדימי או בעל חשיבות מיוחדת המצדיק דיון ב"גלגול שלישי".
18. העירייה מוסיפה וטוענת כי יש לדחות את טענות המבקשת אף לגופם של דברים. באשר לטענה לפיה המבקשת אינה נופלת להגדרה של "בעל שליטה", טוענת העירייה כי בכך שהמבקשת לא הייתה רשומה כבעלת מניות או כמנהלת ברשם החברות אין די כדי להוכיח טענה זו. העירייה מוסיפה וטוענת כי בהתחשב בכך שהאם, שהייתה רשומה בתקופה הרלוונטית כבעלת מניות ומנהלת יחידה של החברה, כלל אינה יודעת עברית, יש כדי להטיל ספק בטענה שהמבקשת לא הייתה בפועל בעלת שליטה בחברה. מעבר לכך, העירייה טוענת כי אפילו המבקשת אכן לא הייתה בעלת מניות או מנהלת בחברה, אין בכך כדי לפטור אותה מאחריות, לנוכח העובדה שבעלת השליטה הייתה אמה. בהקשר זה מפנה העירייה לפסק הדין בעניין שלם, וטוענת כי נקבע בו שהמחוקק ביקש להרחיב את תחולת ההגדרה של "בעל שליטה" כך שניתן יהיה להטיל אחריות על קרובי משפחה של בעלי השליטה, בנסיבות שבהן קרובים אלה קיבלו נכסים לידם ללא תמורה. נסיבות אלה, כך טוענת העירייה, מתקיימות בענייננו. לחלופין, העירייה טוענת כי הגדרתה של המבקשת כבעלת שליטה לצורך חיובה אינה הכרחית, שכן סעיף 119א לפקודת מס הכנסה מאפשר את הטלת החיוב גם בנסיבות שבהן מדובר במי שהוא "קרוב" של בעל מניות בחברה המעבירה.