19. בכל הנוגע לטענה כי אין תחולה לסעיף 119א(א)(2) לפקודת מס הכנסה כאשר מדובר בהעברה מחברה לאדם פרטי, העירייה טוענת כי מדובר בהרחבת חזית אסורה שכן טענה זו לא הועלתה בשלבים קודמים של ההליך. לגוף הדברים, העירייה טוענת כי מטרתו של סעיף 119א(א)(2) לפקודת מס הכנסה היא להטיל אחריות אישית על מי שמקבל לידיו נכסים של חברה מבלי שהוכיח שהעביר לחברה תמורה. לשיטת העירייה, פרשנות תכליתית של הסעיף מחייבת מסקנה לפיה הוא חל גם בנסיבות המקרה דנן, כאשר אין מדובר בהעברה ל"חבר בני אדם", וזאת מאחר שהמבקשת לא הוכיחה כי שילמה תמורה עבור נכסי החברה ופעילותה.
20. באשר לטענה כי חוב הארנונה אינו "סופי", טוענת העירייה כי אף זו לא הועלתה על-ידי המבקשת בערכאות הקודמות ועל כן גם בהקשר זה מדובר בהרחבת חזית אסורה. יתר על כן, נטען כי על-פי חוק הערר, השומה לא צריכה להיות מובאת לידיעתה של המבקשת, אלא לידיעתו של הנישום – ובענייננו, החברה.
21. לבסוף, העירייה טוענת כי העובדה שבמקביל להליך זה מתנהלת תביעת חוב כנגד האם אינה מונעת ניהול תביעה נגד המבקשת באותה עילה. לטענת העירייה, המבקשת ואמה שתיהן בעלות שליטה, ועל כן שתיהן אחראיות באותה מידה לחוב מושא ההליך. העירייה מבהירה כי אין בכוונתה להיפרע פעמיים בגין אותו חוב, ועל כן מצב הדברים היה שונה לו הייתה נפרעת מהאם. בהקשר זה מציינת העירייה כי אפשרות זו אינה על הפרק, מאחר שבינתיים הליך פשיטת הרגל של האם בוטל, והיא אינה צפויה לפרוע את החוב.
דיון והכרעה
22. לאחר עיון בבקשה ובנספחיה, וכן בתשובת העירייה, אני סבורה כי יש מקום לעשות שימוש בסמכות המוקנית לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 ולדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגשה ערעור על-פי הרשות שניתנה. זאת, בהתחשב בכך שהבקשה מעוררת שאלות בעלות אופי כללי בכל הנוגע לפרשנותם של ההסדרים הקבועים בסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים ובסעיף 119א(א)(2) לפקודת מס הכנסה. בהמשך לכך, אני סבורה כי יש לקבל את הערעור, כמפורט להלן. אין מדובר אך בטעות גרידא ביישום הדין, עניין שכידוע אינו מצדיק כשלעצמו הענקת רשות ערעור, אלא בהעמדת הלכה על מכונה ביחס לסמכות שהיא מלכתחילה בעלת אופי חריג – חיובו של אדם בחוב לרשות שמלכתחילה אינו חובו שלו.
23. כאמור בפתח הדברים, סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים מאפשר לרשות מקומית לגבות חוב ארנונה הרובץ על נכס שאינו משמש למגורים ישירות מבעל שליטה בחברה פרטית, כאשר החברה רשומה כמחזיקה בנכס. הסעיף נועד להקל על רשויות מקומיות הנתקלות בקשיים לגבות חובות ארנונה מחברות פרטיות שמפסיקות את פעילותן (ראו: ע"א 4403/06 שפירא נ' עיריית תל אביב, [פורסם בנבו] פסקה 7 (23.3.2011)). עם זאת, הסעיף קובע כמה תנאים לתחולתו. ראשית, הסעיף מונה במפורש מספר "דרישות סף" – מדובר בנכס שאינו משמש למגורים; המחזיק בנכס הוא חברה פרטית שאינה דייר מוגן לפי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972; המחזיק לא שילם את חוב הארנונה שהוטל עליו; חוב הארנונה הוא סופי (במובן זה שחלף המועד להגיש הליכי ערעור או שניתן פסק דין חלוט בהליך הערעור). אם התקיימו כל הדרישות האמורות, קובע הסעיף תנאים נוספים – ניתן לגבות את החוב מבעל השליטה בחברה הפרטית, "ובלבד שהתקיימו לגביו הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה". באשר לשאלה מיהו בעל שליטה לעניין זה, מפנה סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים להגדרה שבסעיף 119א לפקודת מס הכנסה – "מי שהוא, לבדו או יחד עם קרובו, מחזיק לפחות בעשרים וחמישה אחוזים בזכות מהזכויות המנויות בהגדרת 'בעל שליטה' שבסעיף 32(9)(א)". במקרה דנן, אף אם אניח כי מתקיימות כלל דרישות הסף המנויות בסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים (ומבלי להיכנס לשאלה השנויה במחלוקת בין הצדדים של היות חוב הארנונה סופי) – קיים קושי בהחלת ההסדר על המבקשת בכל הנוגע לתנאים הנוספים שקובע הסעיף: הן בכל הנוגע להגדרתה של המבקשת כבעלת שליטה בחברה, והן באשר להתקיימותן של הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה.