49. אולם העד העיד שהתובע לא ידע כי מדובר בשיחת שימוע אלא סבר שמדובר בפגישת עבודה:
"ש. התובע לא ידע את זה נכון?
ת. זה נכון.
ש. אני אומר לך שמה שעשיתם לו פשוט היה "אמבוש"?
ת. אני לא רואה את זה ככה מפני שהזמנתי את עמית כדי לקיים דיון פתוח על האתגרים והעובדות שנודעו לנו. לא הייתי מכנה את זה "אמבוש" משום שמדובר בדיון פתוח, ולפי מה שיצא בפגישה הזאת זה הוביל אותנו למסקנה שיש צורך לקבוע שימוע לעמית כדי שתהיה לו הזדמנות להגיב לכל הטענות שנטענו כלפיו."
(עמ' 21 לפ' שורה 29 עד עמ' 22 שורה 5 לעדות ורביט).
"ש. אני אומר לך שאתה מיתמם כי אתה הזמנת את התובע להציג לך מצגת והוא עבד כל הלילה לפני זה להציג את המצגת וזו לא הייתה פגישת עבודה על המצגת, זו הייתה פגישת עבודה לגמרי אחרת, נכון?
ת. אתה צודק, מר סטרק לא הציג את התכנית העסקית שלו בפגישה הזאת משום שעובדות חדשות נודעו והן היו חשובות יותר, למשל בנוגע לתפקוד הלקוי של מר סטרק והעניין הזה היה הרבה יותר דחוף והרבה יותר הגיוני לדון בו."
(עמ' 22 שורות 23-18 לעדות ורביט)
50. אין ספק שהתובע זומן לפגישה שנושאה הוא תכנית העבודה (ת/14 לתצהיר התובע).
51. אותה פגישה שהוגדרה ע"י הנתבעת כ"פגישת עבודה" (נספח 23 לתצהיר התובע) הייתה למעשה שימוע (עמ' 26 שורות 24-25 לעדות ורביט). קונפידן העידה כי שבוע עד 10 ימים לפני שיחת השימוע הוכנה השיחה (עמ' 32 לפ' שורה 3 לעדות קונפידן).
52. בפגישה זו הועלו טענות כנגד התובע, נערך פרוטוקול לפגישה (נספח 23 לתצהיר התובע) וניתנה אפשרות לתובע להעלות את טענותיו בשיחת השימוע.
53. התובע קיבל את סיכום הפגישה באמסטרדם (וגם השימועים שנערכו לו בהמשך) ולא העיר הערותיו על אף שהנתבעת שלחה לתובע את הדוא"ל עם הסיכום ביום 17.4.15 (ת/23 לתצהיר התובע).
54. בין לבין הקליט התובע שיחות שניהל עם ורביט וקונפידן:
"יפעת: להקשיב לך
אמית: נכון
יפעת: לפני שהוא, לפני שהוא שם את הסטמפה, לפני שהוא מקדם את ההחלטה הסופית.
אמית: עזבי ההחלטה כבר סגורה, הם הוציאו את זה אבל אני אומר אני מבין אותך נכון, יש לי את האחריות.
יפעת: מה זה הוציאו את זה?
אמית: עזבי, יש לו.. לא, אני אומר, דניאל שלח על אוסטריה ודברים לא משנה, שאוסטריה עברה אליו...".
התובע ניסה להכניס מילים לדבריה של קונפידן (נספח 17 לתצהיר התובע שורות 166 – 173).
55. בישיבה של 13.4.15 התובע שמע את הטענות של הנתבעת כנגדו, הוצע לו תאריך לשימוע למחרת. התובע ביקש דחייה של יום אחד לשימוע, כאשר יכול היה לבקש תקופה ארוכה יותר ולקבל יעוץ משפטי אבל הוא לא עשה את זה.