5. העותרות רואות במכתבו האחרון של משיב 2, משום "החלטה" מינהלית, שניתן לשיטתן לתקוף בעתירה בבית-המשפט לעניינים מינהליים. הן גורסות, כי פרשנותו של משיב 2 לסעיף 49(א) לחוק היא שגויה, שכן ככל שהאחריות המקורית של היצרן על-פי תנאיה היא טריטוריאלית וחלה רק מחוץ לישראל, אזי לא מוטלת חובה על היבואן הראשי לממש את אחריות היצרן בישראל. המשיבים – הן משרד התחבורה והן שניים מהיבואנים העקיפים – סבורים כי פרשנות משיב 2 הולמת את לשון סעיף 49(א) לחוק ואת תכליתו החקיקתית, וכי הפרשנות שהעותרות מכוונות אליה תרוקן את הוראת הסעיף מתוכנה, ותאפשר את עקיפתה עד כדי סיכול מטרת החוק. משיבות 3 ו-5, שכל אחת מהן היא יבואן עקיף, גורסות כי דין העתירה להימחק על הסף, הואיל ומכתבו של משיב 2 אינו בגדר "החלטה", כמשמעותה בחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000, אלא לכל היותר "חוות דעת" משפטית בדבר פרשנותו את החוק והצהרה על כוונתו להפעיל בעתיד את הסמכויות המוקנות לו בחוק (כמו הטלת עיצומים כספיים), ככל שהוראות החוק תופרנה.
הרקע המשפטי
6. העתירה מתמקדת, כאמור, בהודעתו של משיב 2 לעותרות, בדבר היקף חובת מימוש האחריות של יבואנים ישירים של כלי רכב לפי החוק הנ"ל. החוק נחקק במסגרת הרפורמה בענף ייבוא הרכב, שהחלה בשנת 2010 עם תיקונו של צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (ייבוא רכב ומתן שירותי רכב), התשל"ט-1978, ונתגבשה לאחר מכן בחקיקת החוק הנ"ל, ואשר אִפשרה לראשונה לקבל רישיון ייבוא עקיף של כלי רכב חדשים לישראל. ההליך החקיקתי היה פרי דיונים מקיפים ונרחבים שהתקיימו בוועדת הכלכלה של הכנסת בלמעלה מ-35 ישיבות; והוא נסמך, בין-השאר, על עבודת צוות בינמשרדי שמונה ליישום המלצותיה של הוועדה להגברת התחרותיות בענף הרכב שבראשה עמד פרופ' ירון זליכה, שהמליץ "להסיר חסמי תחרות וכשלי שוק בענף הרכב", כאמור בדברי ההסבר להצעת חוק רישוי שירותים לרכב, התשע"ג-2013 (הצעות חוק הממשלה – 769, ג' בתמוז התשע"ג, 11.6.2013).
מטרת החקיקה, כפי שצוין בסעיף 1 לחוק, הִנה הסדרת השירותים בענף הרכב, לרבות בתחום הייבוא, זאת לשם הבטחתן, בין-השאר, של רמה מקצועית הולמת של נותני השירותים, שמירה על בטיחות הרכב ובטיחות הציבור, הענקת שירות סביר וזמין למקבלי השירות, וכן "קידומה של התחרות בענף הרכב והגנת הצרכן". פרק ד' לחוק עוסק בסוגי היבואנים המסחריים: יבואן ישיר, יבואן עקיף ויבואן זעיר; וכן באפשרות לייבא רכב אישי. "יבואן ישיר" מוגדר בסעיף 1 לחוק כ"מי שעוסק בייבוא רכב ושיווקו ומייבא כלי רכב בהתאם להסכם עם יצרן רכב במדינת חוץ והוא בעל רישיון לפי סעיף 41". סעיף 41 לחוק מונה מספר תנאים לצורך קבלת רישיון יבואן ישיר; ובכללם – המצאת "כתב-התחייבות מאת יצרן הרכב במדינת חוץ", הכולל, בין-השאר, התחייבות היצרן לספק מוצרי תעבורה לכל רכב מתוצרתו המיובא לישראל, ו"לאפשר את מימוש האחריות שנתן היצרן לכל רכב מתוצרתו המיובא לישראל" (סעיף 41(א)(3) לחוק). "אחריות" מוגדרת בסעיף 1 לחוק כ"מתן שירות, בלא תשלום, לאחר מכירת רכב או מוצר תעבורה, הכולל תיקון, טיפול או החלפה של הרכב או מוצר תעבורה, כדי להבטיח את תקינותם". סעיף 41(א)(4) לחוק מורה, כי היבואן הישיר חייב גם להמציא כתב-התחייבות מטעמו, שלפיו הוא מתחייב לספק מוצרי תעבורה לכל רכב מתוצר שהוא מייבא, וכן לטפל בכל רכב מתוצר שהוא מייבא, באופן שלא יפחת מאחריות היצרן בכתב ההתחייבות כאמור. "יצרן הרכב במדינת חוץ" הוגדר בחוק כיצרן שתכנן וייצר רכב מחוץ לישראל, בין בעצמו בין בשיתוף עם יצרנים אחרים.