בסעיף 49(א) לחוק, שבשאלת פרשנותו מתמקדת העתירה, נקבע כאמור כי על יבואן ישיר חלה החובה לממש את האחריות שנתן יצרן הרכב לכל רכב מתוצר שהוא מייבא: "יבואן ישיר ייתן את האחריות שנתן יצרן הרכב לכל רכב שהוא מייבא ויממש את האחריות כאמור לכל רכב מתוצר שהוא מייבא". סעיף זה מטיל, אפוא, על יבואן ישיר חובת אחריות ומימוש אחריות שנתן היצרן ביחס לכלי רכב מהתוצר שהוא מייבא, זאת גם ביחס לכלי רכב שיובאו לישראל על-ידי יבואן עקיף, יבואן זעיר או מייבא רכב בייבוא אישי. סעיפים 41(א)(3ב) ו-49(א) לחוק, שהם בבחינת "סעיפי האחריות", משמשים יחדיו כ"תמונת מראה" ומהווים את החובות של היבואן הישיר בהתאם לכתב ההתחייבות שנתן היצרן.
7. להשלמת הרקע המשפטי יצוין, כי החוק מקנה ל"מנהל" כהגדרתו בסעיף 1 לחוק – "עובד המשרד המכהן בו כסגן המנהל הכללי לתנועה" – שורה של סמכויות. המנהל הוא זה שמעניק את הרישיונות ליבוא כלי רכב, וממילא גם מוסמך לבטל רישיונות. סעיף 10(א) לחוק מקנה סמכויות אכיפה למנהל – לבטל רישיון, להתלותו עד לקיום תנאים שיורה עליהם, להגבילו או לסרב לחדשו; וסעיף 10(ב) קובע, כי השימוש בסמכות מחייב המצאת התראה, שתאפשר את תיקון ההפרה בתוך 21 ימים ממועד ההתראה. בנוסף, בסמכות המנהל להטיל עיצומים כספיים; ובהקשר זה קובע סעיף 198(12) לחוק, כי הוא רשאי להטיל עיצום כספי בגובה הסכום הבסיסי (1,013,900 ש"ח) על "יבואן ישיר שלא נתן לכל רכב שהוא מייבא את האחריות שנתן יצרן הרכב ולא מימש את האחריות כאמור לכל רכב מתוצר שהוא מייבא, בניגוד להוראות לפי סעיף 49(א)". הטלת עיצום כספי מחייבת, לפי סעיף 204 לחוק, משלוח הודעה על כוונה להטיל עיצום ומתן זכות טיעון; והחלטת המנהל ניתנת לערעור לבית משפט השלום בירושלים – כאמור בסעיף 214 לחוק.
הרקע העובדתי
8. במהלך התקופה מאז חקיקת החוק הגיעו ליבואנים ישירים, ובכללם לעותרות, פניות שונות מצד יבואנים אחרים, או לקוחותיהם, שעניינן בקשות לתיקונים בכלי רכב שעל-פי הנטען חוסים תחת אחריות היצרן הרלבנטי. לגבי חלק מהרכבים דחו היצרנים את הפניות, בטענה כי אחריות היצרן שניתנה לאותם כלי רכב אינה תקפה בישראל. בשלב זה התנהלו מגעים בצירים שונים: בין היבואנים העקיפים לבין משרד התחבורה, עת דרשו היבואנים העקיפים מהמשרד לחייב את היבואנים הישירים לממש את האחריות; ובין משרד התחבורה לבין היבואנים הישירים, כמו-גם איגוד יבואני הרכב, בעקבות דרישת משרד התחבורה מהיבואנים הישירים לממש את האחריות, גם אם באחריות שניתנה על-ידי היצרן בעת רכישת הרכב במדינת המקור נקבעה החרגה טריטוריאלית של האחריות, באופן שמימושה אינו חל בישראל. המחלוקת באה לעולם על-רקע סירובם של חלק מהיבואנים הישירים לממש את האחריות לגבי רכבים ספציפיים, במקרה שהיצרן הודיע להם כי כתב-האחריות שניתן לגבי אותם כלי רכב לא חל בישראל בשל החרגה טריטוריאלית. באופן מעשי המחלוקת התמקדה בעניין כלי רכב שיובאו על-ידי יבואן עקיף, או בייבוא אישי, מארצות-הברית, שעה שמימוש האחריות של חלק מהיצרנים לגבי כלי רכב אלו הוגבל לשטח ארצות-הברית.
9. עותרת 1, יוניון מוטורס בע"מ, שמייבאת לישראל כלי רכב מתוצרת טויוטה, מציינת בכתב-העתירה, כי "למיטב ידיעתה" (כלשונה), רכבי טויוטה מיוצרים על-ידי שלושה תאגידים אזוריים הפועלים מבחינה משפטית ועסקית כתאגידים נפרדים – באירופה, בצפון אמריקה (ארצות-הברית) ובאסיה (סינגפור, תאילנד וסין). לטענתה, היא קשורה בהסכם רק עם התאגיד האזורי של טויוטה באירופה, וכתב ההתחייבות שהומצא למשרד התחבורה באמצעותה חתום אף הוא על-ידי טויוטה אירופה. היא מציינת, כי מרבית כלי הרכב מתוצרת טויוטה, שיובאו ביבוא עקיף, מקורם באירופה, ועל-כן מצויים תחת אחריותה של עותרת 1 מבחינת מימוש האחריות; וכי רק מיעוט כלי הרכב מתוצרת טויוטה, המיובאים לישראל על-ידי יבואנים אחרים, מקורם בצפון אמריקה, ומצויים באחריותו של תאגיד אזורי אחר ונפרד של טויוטה. על-פי טענתה, מבירורים שערכה עם טויוטה אירופה, ומעיון בתעודות האחריות שהועברו אליה, עולה כי אחריות היצרן לגבי כלי רכב מתוצרת טויוטה הנמכרים בצפון אמריקה מוגבלת על-פי תנאיה לאזור הגיאוגרפי של צפון אמריקה בלבד, ואינה תקפה בכל אזור גיאוגרפי אחר שאינו צפון אמריקה, לרבות בישראל. בצד זאת, הודיעה עותרת 1, כי לאור החלטת משרד התחבורה, ולמרות ש"טויוטה אירופה" הודיעה שלא תישא בעלות תיקונים לכלי רכב שיובאו לישראל מצפון אמריקה כתיקוני אחריות, החליטה לשאת בעצמה בעלויות מימוש אחריות לכלי רכב אלה, תחת מחאה; זאת עד להכרעה במחלוקת המשפטית בעתירה דנן.