94. גרסת התובעים, לפיה כל ההוצאות הכספיות שהוציאו ושאת האסמכתאות בגינן צירפו לראיותיהם - "זה הכל בשל הבנק", נדחית בזאת. התזה לפיה אם הבנק לא היה משעבד את הנכס לא היו נדרשים הם להוצאות השונות, לא הוכחה, היא אינה אמינה בעיניי והיא נטענה מן הפה אל החוץ בלא שהונח לה ביסוס ראייתי הולם. ניתן לומר כי ההיפך הוכח על ידי הבנק, כמפורט מטה.
95. כפי שהוכח בפני בית המשפט, בין התובעים לבין בעלי המניות האחרים בחברה התנהלו במשך שנים רבות, וגם המאוחרות למועד רישום השיעבוד בשנת 1999 ,מספר הליכים משפטיים בערכאות שונות, הליכים שאין בינם לבין הבנק ורישום השיעבוד ולא כלום, ויפורט להלן:
א. ת"א (תל אביב) 154752/02, תביעת הרמן נגד י.ז.ה.ר וגבאי על סך 252,355 ₪ בגין דמי שכירות שלא הועברו להם. תביעה זו עברה להידון ברבות הימים בהליך של בוררות.
ב. בש"א (אשק') 391/04, בקשה לטען ביניים שהגישה מדינת ישראל נגד י.ז.ה.ר והתובעים.
ג. ת"א (ב"ש) 3212/09, תביעה שהגישו התובעים נגד י.ז.ה.ר וגבאי במסגרתה בסופו של יום הגיעו להסדר פשרה ביום 16.4.14, בהתאם לו רכשו י.ז.ה.ר וגבאי את מניות התובעים בחברה תמורת סך של 2 מיליון ₪.
(ר' בהרחבה סעיפים 5–39 לכתב הגנת הנתבע; סעיפים 3–27 לתצהיר עדותו של עו"ד בר הלל).
96. ההליכים המשפטיים השונים הנ"ל התייחסו בעיקרם לדמי השכירות שלא הועברו לתובעים על ידי גבאי/י.ז.ה.ר, וברקע הליכים אלו היחסים הלא תקינים אשר שררו בין בעלי המניות ומאבקי השליטה ביניהם. גם טען הביניים שהגישה המדינה היה קשור לנושא דמי שכירות. לא היה בין ההליכים הנ"ל לבין התנהלות הבנק - בקשר לרישום השעבוד בשנת 1999 ולא כלום. השעבוד, כפי שאף יפורט (ר' גם סעיפים 107–130 להלן), לא מנע את השכרת המקרקעין, בין היתר גם לפי שביצועו של צו המימוש עוכב בהתאם להחלטת בית המשפט המחוזי בירושלים כבר מיום 5.6.00 בבש"א 2137/00 (ר' נספחים נ/13א ו-נ/13ב לתצהיר עדותו של עו"ד בר הלל מטעם הבנק). בפועל
--- סוף עמוד 24 ---
המקרקעין המשיכו להיות מושכרים לצדדי ג שונים, ואף למדינה (החלק העורפי) עד שנת 2010, ולא הייתה כל מניעה, כתוצאה מרישום השעבוד, להמשיך ולהשכיר אותם כפי שאכן נעשה .
97. טענת התובעים כי כל ההליכים השונים שפורטו מעלה "הכל היה סובב סביב הבנק" אינה מקובלת עליי, היא לא הוכחה ואין בה ממש. כך גם תשובת הרמן לפיה "משפחת יזהר, גבאי והבנק מבחינתי זה כולם", אינה עומדת במבחן השכל הישר ובמבחן המשפטי הצרוף. כפי שהוברר בדיון שבפניי, ההליכים כנגד גבאי/י.ז.ה.ר עניינם היה בעיקר נושא דמי השכירות ומערכת יחסי השליטה בחברה, בעוד התביעה כנגד הבנק בבית המשפט המחוזי הייתה תביעה ממוקדת ועניינה ביטול שעבוד. המסקנה החד משמעית המתבקשת היא כי התובעים לא הוכיחו עילה לחיוב הבנק בפיצויים בגין ההוצאות המשפטיות השונות שנגרמו להם, בהליכים המשפטיים השונים והרבים שהם ניהלו ברבות השנים כנגד י.ז.ה.ר. /גבאי, והם אף לא עמדו בנטל להוכחת קשר סיבתי בין רישום השיעבוד להוצאות שתבעו ואשר לא היו פועל יוצא מההליכים שהתנהלו בבית המשפט המחוזי בירושלים ובבית המשפט העליון.