186. לא מצאתי כי עלה בידי הבנק להוכיח במידה הנדרשת כי חלוף הזמן מאז מחק בית
המשפט העליון את ערעורו בשנת 2011 ועד מועד הגשת התביעה בשנת 2015, פרק זמן של כ־4 שנים שאינו ארוך בצורה חריגה, הקשה עליו באופן ממשי השגת ראיות ופגעה בחקר האמת העובדתית
(ר' ע"א 1559/99 צימבלר נ' תורג'מן, פ"ד נז(5) 49, 69–70; ע"א 8496/06 עזבון המנוח איסקולסקי נ' גן-הדר קורפוריישן אינק (גן הדר קורפורציה) (פורסם בנבו, 4.5.08), פסקה כג; ע"א 7589/13 establishment adoka נ' מכון ויצמן למדע (פורסם בנבו, 8.6.15), פסקה 28).
187. נוכח המפורט מעלה ולפי שדוקטרינת השיהוי גמישה היא, וההכרעה בטענת השיהוי נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט מעניין לעניין על פי נסיבותיו, מצאתי לדחות טענתו זו של הבנק (ר' ע"א 3602/97 נציבות מס הכנסה ומס רכוש – משרד האוצר מדינת ישראל נ' דניאל שחר, פ"ד נו(2) 297, 325).
עד יחיד מטעם הבנק, עו"ד י' בר הלל
188. התובעים טענו בסיכומיהם בין היתר כי יש פגם בכך שעו"ד יששכר בר הלל – ב"כ הבנק בהליכים השונים – נתן תצהיר עדות מטעמו וכי הדבר עשוי לטשטש את החיץ המקצועי הנחוץ בין עורך דין לבין לקוחו. לדברי התובעים, עיקר עדותו של עו"ד בר הלל היא מפי השמועה והם תמהים
--- סוף עמוד 49 ---
מדוע לא הגיע להעיד פקיד בנק המכיר את העובדות. לשיטתם, יש לייחס לחובת הבנק אי־הבאת עדים רלוונטיים (ר' עמודים 200–204 לפרוטוקול).
189. ב"כ הבנק התייחס לעניין עדותו של עו"ד בר הלל וציין בין היתר כי מאז שהבנק החל בהליכים למימוש הנכס (הליכים שעוכבו בהמשך), מי שטיפל מטעם הבנק בהליכים אלה היה עו"ד בר הלל, והוא גם שהיה כונס הנכסים, והדברים מצויים בידיעתו (עמוד 225, שורות 7–24). לעניין זה ראו דברי עו"ד בר הלל, הנאמרים מידיעתו האישית, כי "אני יודע דבר אחד שמעולם לא נדרש מהבנק אישור, ואני יודע שבפועל, דמי השכירות שולמו מחצית מדמי השכירות הועברו להרמן..." (עמוד 169, שורות 18–20).
190. לאחר שנתתי דעתי לטיעוני הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי לא הייתה כל מניעה להגשת תצהיר עדות של עו"ד בר הלל מטעם הבנק. ראשית, המצהיר הצהיר באשר לעובדות הידועות לו וכאלה שהתבררו מתוך כתבי הטענות השונים שצורפו לתצהירו. תצהירו של העד לא בא להחליף או להעיד על דברים שארעו בקשר עם רישום השעבוד בשנת 1999 וממילא עניין זה נדון והוכרע על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים. שנית ולמרות האמור, בכוונת מכוון ומטעמי זהירות מצאתי לבחון את גרסת התביעה ולהתמקד בעיקר בראיות התובעים ובעדויות מטעמם, וכן בתיעוד 'האובייקטיבי' שהוצג בפני. פסק הדין אינו מתבסס על עדותו של עו"ד בר הלל (להבדיל מהמסמכים שצירף לתצהירו). משכך ובשים לב למחלוקת האמיתי בתיק זה ( ר' גם סעיפים 173-169 לעיל) אף לא מצאתי שהבנק חטא באי־העדת עדים רלוונטיים וכי יש לייחס עובדה זו לחובתו באופן שיביא לדחיית גרסת הבנק ולקבלת התביעה (השווה ע"א 9656/05 שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ (פורסם בנבו, 27.7.08); ע"א 55/89 קופל נ' טלקאר, פ"ד מד(4) 602).