35. לאחר שקילת כל החומר הרלוונטי וטיעוני הצדדים, אני סבורה כי הפתרון הנכון והצודק במקרה דנן הוא להעניק דווקא לתובע הזכות לרכוש מהנתבעת מניות החברה, וזאת במחיר שייקבע בפסק דין זה בהתאם להמלצת המומחה, שלא מצאתי סיבה לסטות ממנה. היה ולא ירצה או לא יוכל התובע לרכוש המניות בסכום שייקבע בפסק דין זה, וזה לא יממש זכותו לעשות כן בתוך 60 יום ממועד מתן פסק הדין, תעבור הזכות לנתבעת, אשר תהיה רשאית לרכוש את הזכויות של התובע בחברה במחיר שייקבע בפסק דין זה.
36. אין מחלוקת כי עיקר נכסיה של החברה הוא נכס מקרקעין ששימש ומשמש כמלון, אשר מופעל כיום על ידי התובע ומשפחתו באמצעות חברת טבר – היא השוכרת של הנכס, ודמי השכירות מהווים עיקר הכנסות החברה. אכן, בנסיבות העניין לתובע שני כובעים, ואולם אין בכך כדי לסתור הקביעה כי דווקא לתובע האינטרס הגדול יותר להוסיף ולהחזיק במניות החברה, כדי לאפשר שיקום החברה וניהולה היעיל, ויש לו הנסיון והיכולת להפעיל ולנהל בית מלון, ובכך להשיא רווחי החברה, שהרי אין לשכוח כי דמי השכירות המוסכמים על פי הסכם השכירות , שהם הכנסת החברה, נקבעו גם תוך התחשבות ברווחי בית המלון, הכל כאמור בחוות דעת המומחה.
37. בעוד שעבור הנתבעת החברה והנכס שבבעלותה מהווים נכס הוני ומקור להפקת רווחים, הרי בעבור התובע מהווה הנכס מקור פרנסה ולו היכולת הטובה ביותר להפעילו ולהשיא רווחים, ובכך להשיא רווחי החברה. מכאן, יש לקבוע כי לתובע אינטרס ממשי יותר וקשר חזק ועמוק יותר לחברה ולנכסיה, ויש מקום להעדיפו על אינטרסי החברה שבעבורה מכירה כפויה מהווה פגיעה בזכות קניין, אך לא מעבר לכך. משהזכרתי כי הסעד של מכירה כפויה ניתן בשל אובדן אמון בין הצדדים לחברת מעטים מבלי שתיהיה רלוונטיות לאשמת צד כלשהו ומבלי שטענת כל צד בדבר האופן הקלוקל של התנהגות הצד האחר התקבלו, יש לקבוע זהות הרוכש בהתייחס לשאלה מה יהיה הפתרון היעיל והצודק יותר. קביעה זו צריך שתינתן תוך בדיקת אינטרסי כל צד בחברה, הקשר של כל צד לחברה ולעיסוקה, ועל פי השאלה מי ייפגע יותר אם לא תינתן לו הזכות לרכוש מניות החברה.
לאחר בדיקת ובחינת שאלות אלו במקרה דנן, אני סבורה כי צדק המומחה משקבע כי במקרה כזה יש ליתן הזכות הראשונה דווקא לתובע לרכוש מניות הנתבעת.
38. איני סבורה שיש ממש בטענה כי הלכה פסוקה היא שזכות הרכישה במקרה של מכירה כפויה ניתנת תמיד לבעל מניות הרוב. לו כך היה, הרי שבכל פעם שהיתה מוכחת טענה בדבר קיפוח או עושק המיעוט היה ניתן פרס דווקא ל-"מקפח", הוא בעל מניות הרוב. ואין כך הדבר.