43. בכתב התביעה טען עו"ד חבר כי מעשיו של הרב ברויאר מהווים "הפרת חובות הנאמנות ופעולה תוך ניגוד עניינים" [סעיפים 297-294 לכתב התביעה]. עו"ד חבר הפנה בכתב התביעה לסעיף 96כז(א) בפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983, אשר כבר אינו בתוקף ובמקומו בא סעיף 254 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן – חוק החברות), שזו לשונו:
254. (א) נושא משרה חב חובת אמונים לחברה, ינהג בתום לב ויפעל לטובתה, ובכלל זה –
(1) יימנע מכל פעולה שיש בה ניגוד ענינים בין מילוי תפקידו בחברה לבין מילוי תפקיד אחר שלו או לבין עניניו האישיים;
(2) יימנע מכל פעולה שיש בה תחרות עם עסקי החברה;
(3) יימנע מניצול הזדמנות עסקית של החברה במטרה להשיג טובת הנאה לעצמו או לאחר;
(4) יגלה לחברה כל ידיעה וימסור לה כל מסמך הנוגעים לעניניה, שבאו לידיו בתוקף מעמדו בחברה.
עיקרה של חובת האמון (Duty of Loyalty) שחלה על נושא משרה בתאגיד מחייבת אותו לפעול בנאמנות ובמסירות לטובת החברה. כך, בעת הפעלת סמכויות הניהול שלו, אסור לו לשקול שום שיקול אחר, זולת טובת התאגיד [עדו לחובסקי "על חובת אמונים, עסקאות נושאי משרה וטובת החברה" חובות אמון בדין הישראלי 89 (2016)].
בהקשר לסעיף 254 לחוק החברות שנה בית המשפט העליון בע"א 7735/14 ורדניקוב נ' אלוביץ, פסקה 46 (פורסם בנבו, 28.12.2016) כי "בדומה לחובת הזהירות, המחוקק לא הסתפק בהטלת חובת אמונים כללית, אלא פירט שורה של "חובות משנה" המרכיבות את חובת האמונים. אף כאן, ניתן להסביר זאת ברצונו של המחוקק לאמץ את הגדרתה המסורתית של חובת האמונים ואת "הרובריקות המסורתיות" של ההסדר, שעניינן איסור על self-dealing ועמידה משני צדדי העסקה; איסור על ניגוד עניינים; איסור על תחרות עם עסקי החברה; ואיסור על ניצול הזדמנות עסקית של החברה ...".
המלומד עמיר ליכט מסביר בספרו כי חובת האמון היא היסוד העיקרי והמאפיין של יחסי אמונאות. בין האמונאים שנקבעו בחקיקה נמנים הנאמן, השלוּח ונושא המשרה. הרציונל של חובת האמון שמוטלת על האמונאי היא ההנחה כי הכוח שנמסר בידיו עלול לשבש את שיקול דעתו ולגרום להתנהגות אופורטוניסטית [עמיר ליכט דיני אמונאות חובת האמון בתאגיד ובדין הכללי 33-32 (2013)].
הדברים אותם שנה השופט (כתוארו דאז) א' ברק בע"א 817/79 קוסוי נ' בנק י.ל. פויכטונגר בע"מ, פ"ד לח(3) 253, 279-278 (1984), כאילו נאמרו על נסיבות ענייננו: