19. הכלל הוא שבהתאם להוראת סעיף 6 לחוק ההתיישנות "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התביעה". המבחן לאיתור לידתה של עילת התביעה לצורך חישוב תחילת מרוץ ההתיישנות יסודו בזמן בו התגבשו העובדות המהותיות, אשר מזכות את התובע בקיום החיוב כלפיו על ידי הנתבע. בהקשר זה נקבע על ידי בית המשפט העליון, השופט י' עמית, כי "מועד לידתה של עילת התובענה לצורך מירוץ ההתיישנות, הוא המועד שבו מתגבשות העובדות המהותיות המזכות את התובע בקיום החיוב כלפיו על ידי הנתבע. במילים אחרות, מירוץ תקופת ההתיישנות מתחיל ביום שבו אילו היה מגיש התובע את תביעתו לבית המשפט והיה מוכיח את כל העובדות המהותיות – היה זוכה בפסק דין..." [רע"א 901/07 מדינת ישראל – הוועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא-ליפל (פורסם בנבו, 19.09.2010); ע"א 8438/09 רובאב חברה לנכסים בע"מ נ' אחים דוניץ בע"מ, (פורסם בנבו, 19.04.2012)].
העמותה היא תאגיד. לפיכך, חלה תורת האורגנים, קרי – ייחוס תכונות וידיעה אנושית על פי ידיעת האורגנים ששלטו בפעילותו. כאשר עסקינן בתאגיד הכלל הוא שמירוץ ההתיישנות יחל בעת שהאורגנים שלו ידעו או יכלו לדעת את העובדות המהותיות שביסוד התביעה (טל חבקין התיישנות 188 (2014)).
איתור מועד תחילתו של מירוץ ההתיישנות דנן אינו עניין טכני. המסכת העובדתית מושא התביעה מלמדת על טענות להונאה ופעולות מתוחכמות שבוצעו בקופת העמותה. ברי, כי השאלה אינה מתי ידעו המעורבים במעל על תחילת האירועים, אלא מתי נודע הדבר לאותם מנהלים נקיי כפיים וישרי דרך. רק אז תיוולד הידיעה המושגית של העמותה באשר לעילות התביעה. זוהי סוגיה עובדתית מורכבת שחשיפתה אינה פשוטה והיא כרוכה בשמיעת עדויות. עמד על כך השופט צ' א' טל בעניין מרכז הארגזים:
"כאמור, 'ידיעת' המנהלים החוטאים אינה ידיעה שממנה תחל תקופת ההתיישנות. אבל השאלה – שלא נתבררה כל צורכה בבית-משפט קמא – היא אם מעשיהם של המנהלים נתגלו, או יכלו להתגלות בשקידה ראויה, לגורם רלוונטי אחר, כגון מנהלים נוספים שידם לא הייתה במעל, ואם כן – אימתי. שכן מאותו זמן תחל תקופת ההתיישנות לרוץ".
[עניין מרכז הארגזים, עמ' 212; לעניין הקביעה לפיה ידיעת המנהלים החוטאים אינה ידיעה שממנה יחל מרוץ ההתיישנות ראו גם: ע"א 4845/04 קליין נ' עו"ד ורו"ח בלס בתפקידו ככונס נכסים (פורסם בנבו, 14.12.2006) (להלן – עניין קליין); רע"א 3032/08 רייך נ' עו"ד אבנר כהן, בתפקידו כמפרק זמני פסקה 8 לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) א' גרוניס (פורסם בנבו, 02.09.2009)]