לשיטת הנתבע, שירותיו נשכרו לבחינת זכויות הקניין של הנתבעים בדירה והבטחת העברתם לתובעים לפי התנאים שסוכמו (למשל עדותו בעמ' 610; ש' 5 בפרוט'), ובהתחייבויות אלו עמד הנתבע כדבעי. שירותי הנתבע לא נשכרו לבחינת אפשרות קיום מטרדים סביב הדירה ולכן אין אפשרות לטעון שהפר את חובת הזהירות שהוא חב בה כלפי התובעים ואין לייחס לו אחריות לנזק לו הם טוענים.
36. לית מאן דפליג כי עורך דין חב בחובת זהירות כלפי הלקוח אותו הוא מייצג. בסיסה העיקרי של חבות זו טמון בחוזה עליו מתבססת ההתקשרות שבין עורך הדין ללקוח. כאשר שוכר לקוח את שירותיו של עורך דין שייצגו, ועורך הדין מסכים ליתן את שירותיו ללקוח, הרי שבכך נכרת בין השניים הסכם. הסכם לפיו מתחייב עורך הדין להגיש ללקוח שירותים של עריכת-דין, בתמורה לשכר-טרחה המשולם לו.
יש שהסכם זה מועלה על הכתב, ויש והוא מוצא ביטויו רק בדברים שבעל-פה. אלא שבין אם כך ובין אם כך, הבנה והתנאה מכללא בכל הסכם כזה הן, כי לעורך הדין, המקבל על עצמו את ייצוג הלקוח, יש המידה הנדרשת של ידע, מאומנות ומיומנות הנדרשים במקצוע עריכת הדין, וכי מתחייב הוא להפעיל כישורים אלה לטובת עניינו של הלקוח. התרשלות בייצוג ענייניו של הלקוח או בהפעלת מידה סבירה של מיומנות ומאומנות, הגורמת נזק ללקוח, ועל אחת כמה וכמה התנהגות שיש בה הפרת אמונים ואי-יושר כלפי הלקוח, עלולות לשמש עילה לתביעה בגין הפרת חוזה או בשל הפרת חובותיו כלפי לקוחו (ע"א 37/86 משה לוי ואח' נ' יצחק יחזקאל שרמן ואח' פ"ד מד (4) 446, 473).
--- סוף עמוד 20 ---
בסיס אפשרי נוסף לביסוס חובת הזהירות של עורך הדין ניתן למצוא בעוולת הרשלנות אשר בפקודת הנזיקין [נוסח חדש], אך באופן מעשי, בכל הנוגע לקביעת אמת המידה של מיומנות וזהירות נדרשים, אין הבדל בין השתת הבחינה על היחסים החוזיים או על העוולה הנזיקית.
בבחינת חבותו של עורך הדין כלפי הלקוח, נקודת המוצא הינה כי עורך-דין, המקבל על עצמו טיפול בענייניו של לקוח - אם בייעוץ, אם בהופעה בערכאות, אם בעריכת חוזים, רישום תאגידים וכיוצא באלה - רואים אותו כמי שמציג מצג לפיו הוא בעל הכישורים המתאימים, הידע והיכולת להבין ולנהל את הבעיה המוצגת בפניו, וכי הוא מתעתד להפעיל מידה של אחריות סבירה שבה היה נוהג עורך דין רגיל בנסיבות דומות.
37. אין למעשה מחלוקת, כי הנתבע לא גילה לתובעים את דבר קיומו של חדר השנאים בבניין. כך טענו התובעים ובכך כלל לא כופר הנתבע. לא בכתב ההגנה, לא בתצהירו, ולא בכל מקום אחר טען הנתבע כי בכלל ידע על קיומו של חדר שנאים בבניין או שנושא זה עלה בשיחותיו עם התובעים. גם בעדותו אישר הנתבע שלא שוחח כלל עם התובעים על חדר השנאים (עמ' 651; ש' 29 בפרוט').