261. אוסיף כי מר אנקול אישר בחקירתו הנגדית כי היה מכותב למכתב מיום 26.5.2000 של מר פורטר לעו"ד קוברסקי ורו"ח סקרדר בגדרו הביע מר פורטר במפורש את העדפתו לשימוש בהשקעה בהון מניות על פני שטר הון, נוכח שיקוליה של החברה האנגלית להתנתק מהתובעת (ר' מוצג שה/23). מר אנקול אישר כי לא פנה למי מהנתבעות בעקבות מכתב זה על מנת לשאול על השלכות של מהלך זה על התובעת, לרבות בענייני מס, מאחר שהוא ה-
--- סוף עמוד 77 ---
Layman"", כדבריו, "אדם שלא מתמצא בדברים האלו" (עמ' 205-206 לפרו'). איני מוצא ליתן אמון בעדותו זו של מר אנקול, ומצאתיה עדות מתחמקת ומיתממת. מעיון בתשובותיו של מר אנקול במהלך חקירתו במשרדי הפשמ"ג, עולה כי מר אנקול הודה כי הוא זה שניהל בעצמו את המו"מ עם החברה האנגלית, תוך שהוא מתייעץ עם רו"ח ענווה ועם מנהלי הבנק לגבי התנאים לרכישת התובעת. כשנשאל מר אנקול מי ביצע הערכת שווי כלכלית לתובעת, השיב מר אנקול: "אני לפי שווי נכסים. לשאלת החוקר אני אומר שאני בוגר מנהל עסקים ויש לי רקע חשבונאי, עסקי." (מוצג שה/50, בעמ' 25). נוכח תשובותיו של מר אנקול כמי שמעיד על עצמו כבעל רקע חשבונאי ועסקי, אני מתקשה לקבל טענתו המיתממת כי סמך "באופן עיוור" על מוצא פיהן של הנתבעות. לא למותר להזכיר כי סעיף השיפוי שנתנה החברה האנגלית לחברה הרוכשת בהסכם המכר בהתייחס לחיוב במס עד לשנת 1999 (ר' ס' 2.3 בהסכם, מוצג ת/1) הינו תולדה של ההסכמות המסחריות שהושגו בין החברה האנגלית לבין מר אנקול, מבלי שהוכחה מעורבות של מי מהנתבעות בהוספת סעיף זה להסכם המכר (ר' טיוטת הסכם המכר מיום 18.5.2000 שנשלחה ממר פורטר לעו"ד קוברסקי, מוצג שה/14). יוצא איפוא, כי לא ניתן ללמוד על הסתמכות, כביכול, של מר אנקול על הנתבעות בכל הקשור לענייני מס. בהמשך לכך ובאופן דומה, אני דוחה טענת התובעת אשר כזכור מר אנקול שימש כמנכ"ל שלה, לפיה הסתמכה באופן "עיוור" על הנתבעות והשירות שניתן על ידן לחברה האנגלית, לרבות בכל הקשור בהשלכות המס על התובעת.
262. שנית, מקובל עלי האמור בחוות הדעת של המומחים מטעם הנתבעות, עו"ד גילבאי ורו"ח רובין, ובכלל זה כי ההערכה של הנתבעות לפיה הזרמת הכספים מהחברה האנגלית לתובעת באמצעות השקעה בהון המניות של התובעת ערב מכירת החברה לחברה הרוכשת היתה סבירה ולגיטימית באופן שניתן היה להעריך באופן סביר כי סכומים אלו לא יהוו הכנסה בידי התובעת שיש למסותה. אשר על כן, נסיבות המקרה, לרבות הפרקטיקה המקובלת בנסיבות אלו כפי שהוכחה בחוות הדעת של המומחים מטעם הנתבעות, אינן מוכיחות כי הוטל על פי הדין על הנתבעות "להזהיר" את התובעת מפני חיובה הצפוי במס.