313. דעת הרוב פסקה כי דין הערעור בנושא סילוק התביעה על הסף להתקבל. אולם, נוכח אופן התנהלותה של התובעת החיוב בהוצאות בסך של 50,000 ₪ שנפסק בפסק הדין הראשון כנגד התובעת נותר על כנו, ולא נפסקו הוצאות לטובת התובעת במסגרת הערעור.
314. בסיכומיהן בתביעה שלפניי עומדות הנתבעות על טענותיהן להתיישנות התביעה. סומך חייקין טוענת כי לאחר מתן פסק הדין בערעור המשיכה התובעת להתנהל באופן פסול תוך שהיא עודנה מתחמקת מגילוי המועדים הרלוונטיים, לרבות המועדים בהם נוהלו מגעים בין התובעת לבין רשויות המס עובר להוצאת השומה לתובעת ביום 25.4.2010. סומך חייקין מצביעה על כך שעיון במכתב מיום 15.5.2004 שכתב מר אנקול לרשויות המס מעלה כי עובר להוצאת השומה התקיימו בין הצדדים פגישות ודיונים. לגרסת הנתבעות, התנהלות התובעת, אשר הסתירה מהנתבעות עובדות רלוונטיות, מעבירה אל התובעת את הנטל להוכיח שהתביעה לא התיישנה.
315. ש. הורוביץ מדגישה אף היא כי דעת הרוב בערעור על פסק הדין הראשון לא הכריעה מתי אירע הנזק הנטען, אלא קבעה כי יש לשמוע ראיות ביחס לכך. הראיות שהתגלו, לרבות מכתבו מיום 15.5.2004 של מר אנקול לרשויות המס, מחזקות לדעתה את טענת הנתבעות לפיה היה בידי התובעת כוח תביעה זמן רב לפני מועד הוצאת השומה לתובעת ביום 25.4.2010. לגרסתה, גם עדותו המתחמקת בהקשר זה של מר אנקול צריכה לפעול לחובתה של התובעת. יתר על כן: העובדה שבכתב התביעה אמנם לא צוין מתי נולדה עילת התובענה אך נטען לגבי חיוב התובעת במס – די בו כדי לקבוע שהתביעה התיישנה.
--- סוף עמוד 90 ---
316. אין לי אלא לקבל הכרעת הרוב בערעור שנדון בבית המשפט העליון לפיה מרוץ ההתיישנות מתחיל במועד בו היה בידי התובעת "כוח התביעה הקונקרטי" להגשת התביעה דנן כנגד הנתבעות. אולם, מועד מדויק כזה לא הוכח על ידי הנתבעות גם לאחר שמיעת הראיות. יתרה מזו: מאחר שמצאתי לדון בתביעה לגופה, תוך שדחיתי כל טענות התובעת לגופן - הרי שמתייתר לדעתי הצורך להוסיף ולדון בשאלה האם התביעה דנן התיישנה אם לאו. עם זאת, בבחינת למעלה מן הצורך, מוצא אני לנכון להעיר מספר הערות כמפורט להלן:
317. ראשית, דעת הרוב בערעור לא הכריעה באופן חד משמעי בשאלה מתי אירע הנזק. כב' המשנה לנשיא נאור ציינה כי אין לה צורך להידרש לשאלה זו (בפס' 13 בפסק דינה), ואילו כב' השופטת חיות ציינה כי מאחר שהתובעת לא חשפה את הפרטים הנוגעים להתדיינויות בינה ובין שלטונות המס שקדמו להוצאת השומה מיום 28.4.2004, לא ניתן לעמוד על המועד שבו התממש לראשונה "הסיכון לקרות הנזק". אני סבור כי גם דעת הרוב יחסה חשיבות לשאלת המועד לקיומם של הדיונים שקיימה התובעת עם רשויות המס עובר להוצאת השומה ביום 28.4.2004. ברי כי אם מועד זה היה בלתי רלוונטי לדעת עמדת הרוב, הרי שניתן היה לקבוע כי "כוח התביעה" של התובעת התגבש במועד הוצאת השומה ביום 28.4.2004, ובמקרה כזה ממילא שלא היה נדרש מותב זה לברר עובדות וראיות נוספות כדי לקבוע האם יש לדחות התביעה מחמת התיישנות, ומתי החל מרוץ ההתיישנות (ס' 14 לפסק דינה של כב' המשנה לנשיא נאור). מכאן נובע, לכאורה, כי ככל שכוח התביעה הקונקרטי אכן היה מתגבש עם מועד הוצאת השומה – לא היה צורך לברר ראיות נוספות הקשורות בכך.