318. במקרה הנוכחי, במכתב מיום 10.5.2004 ששלח מר אנקול לרשויות המס צוין כי "כל טיעונינו כנגד גישה שגויה זו הועלו ע"י רואה החשבון בעת הדיונים שהתקיימו במשרדכם..." (ר' מוצג שה/59). מר אנקול השיב בחקירתו כי אינו זוכר מתי התקיימו הדיונים נושא מכתבו לעיל. הוא אישר כי רוה"ח הנזכר הוא רו"ח ענווה, וכי הוא לא ביקש מרו"ח ענווה לברר אם יש בידיו מסמך כלשהו שכתב בכל הנוגע לדיונים אלו (עמ' 130-131 לפרו'). אני סבור כי התנהלות זו של התובעת, עליה נמתחה ביקורת ע"י כב' השופטת חיות בפסק דינה בערעור, לפיה נמנעה התובעת מלחשוף פרטים הנוגעים לדיונים שערכה מול רשויות המס עובר להוצאת השומה - צריכה להיזקף לחובתה של התובעת. אמנם מקבל אני הכרעת בית המשפט העליון לפיה הנטל להוכחת התרחשותו של רכיב הנזק מוטל על הנתבעות – אך דומני כי קיים קושי ביישומה של הלכה זו במקרה בו התובע פועל בחוסר תום לב "ויוצא נשכר".
319. שנית, הקביעה לפיה "כוח התביעה הקונקרטי" נוצר במקרה דנן רק כאשר הוצאה השומה עלולה להאריך את תקופת ההתיישנות באופן שיהיה בו כדי לפגוע ברציונל של הגבלת תקופת ההתיישנות. כך לדוגמה, בעניין רע"א 8857/14 רנאטו יאראק נ' יבולי גליל בע"מ (פורסם בנבו, 1.3.2015) (להלן: "עניין יבולי הגליל") נדחתה בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים בגדרה נדחתה בקשה לסילוק על הסף התביעה מחמת התיישנות. בעניין זה נדונה בקשה לסילוק על הסף של תביעה בגין רשלנות מקצועית
--- סוף עמוד 91 ---
הקשורה בחיובה של התובעת בתשלום מע"מ. בית המשפט המחוזי קיבל את הטענה כי בידי התובעת לא נמצא כוח תביעה קונקרטי כנגד הנתבעת עד למועד שבו הוכרע בפסק דין חלוט חיובה של התובעת בתשלום מע"מ. בין היתר נקבע בפסק דין זה כי תביעת הרשלנות המקצועית הייתה "מושהית" עד להכרעה סופית בשאלת חיובה של התובעת בתשלום מע"מ. בית המשפט העליון, מפי כב' השופט י' דנציגר, דחה את הערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים אך ציין הדברים הבאים: "יחד עם זאת, אין לכחד כי קביעה זו עשויה לעורר קושי. קביעה שלפיה מרוץ ההתיישנות מתחיל רק עם מתן פסק דין חלוט, בהתחשב בכך שהליכים משפטיים עשויים להתפרש שנים רבות (כעשור במקרה הנוכחי), עשויה להביא לתקופת התיישנות ארוכה ביותר, באופן שעלול להפר את האיזון שביקש מוסד ההתיישנות להתוות. תכליתו של מוסד זה, בעיקרה, היא לאזן בין האינטרסים של בעלי הדין מזה ומזה וכלל הציבור... התובע זקוק אמנם לשהות מספיקה על מנת להיערך להגשת תביעתו, אך לנתבע אינטרס בהגבלת פרק הזמן אשר במהלכו הוא חשוף לתביעות ונדרש לשמור את ראיותיו לצורך הגנתו. אינני שולל כי הכפפת תקופת ההתיישנות לסיומו של הליך משפטי עד שיהפוך לחלוט, על כל שלבי הערעור וההשגה האפשריים בגדרו, עשויה לפגוע באינטרס הלגיטימי של הנתבע ואינטרס הציבור ככלל." (עניין יבולי הגליל, בפס' 16).