86. הטענה בסעיפים 8 ו - 11 לסיכומי המוכרים לפיה יצאו ידי חובתם כאשר המציאו המסמכים שקיבלו מרמ"י לקונות ונהגו בתום לב בעת ניהול המו"מ כשהמציאו את כל המסמכים שקיבלו מרמ"י, אינה מסייעת. חוק המכר הינו חוק מיוחד ולכן גובר על חוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג 1973 (להלן : "חוק החוזים (כללי)".
87. המוכרים הקדישו את סעיף 15 לסיכומיהם כדי לטעון שלא ניתן לייחס להם הטעיה של הקונות על פי סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי). אולם, טענה זו נדחית, שכן הטענה מתבססת על כך שלא היה למוכרים "האינפורמציה". אולם, סעיף 15 מחייב לגלות עובדות "אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן". לנוכח חובתם של החוכרים, לגלות לבעל המקרקעין המידע הנוגע למצב הבניה במוחכר, היה על המוכרים, כחוכרים, לבדוק ולדעת המצב לאשורו ולכן הן על פי דין והן על פי הנסיבות, מרגע שלא גילו המידע המהותי לגבי אי ההתאמה, חטאו גם בהטעיית הקונות.
88. מכאן שבחוזה מכר, להבדיל מחוזים אחרים, ובמיוחד בחוזה מכר מקרקעין בסכומי עתק, ועוד יותר במיוחד כאשר מוכר מחויב על פי חוזה בינו לבין בעל המקרקעין להצהיר על מצב הבניה ביחס לדיווח שנמסר לבעלים, המוכר אינו יוצא חובתו, כאשר מעביר מסמכים לצד השני.
89. לא רק שהמוכרים לא גילו לקונות על אי ההתאמה, למרות שהיה עליהם לדעת עליה, עו"ד רוטלוי שניהלה המכירה מטעם המוכרים העידה בעמוד 30 בשורה 19 כי "הבית נמכר עם חצר ולא לפי מטרים מסוימים, אם התוספת היא לא חלק מהתמורה אולי היה צורך לשלם יותר. מה גם שהיא אמרה שרוצה להרוס". בימ"ש דוחה הסבר זה שמתעלם מהעובדה שהמקרקעין אינם פרטיים, וכי זכויות המוכרים מוקנות להם על פי חוזה החכירה ותנאיו. מרגע שבוצעה בנייה ללא הסכמת הבעלים, החוכר הפר הסכם החכירה.
90. הטענה של המוכרים בסעיף 11 לסיכומיהם שהמסמכים שהתקבלו מבעלי המקרקעין עובר לכריתת החוזה לא כללו השגה או דרישה לגבי בניה חריגה צורמת במיוחד. תחילה המוכרים מטעים את בעלי המקרקעין ע"י מתן הצהרה לפיה אין בניה חורגת ולאחר מכן מנסים להסתמך על כך שבעל המקרקעין שהוטעה, לא דרש מהם כל דרישה בגין החריגה שהוסתרה ממנו.
91. המוכרים ניסו מסעיף 12 עד סעיף 14 לסיכומיהם לטעון להגנתם כי הם יורשים ולכן אין לייחס להם ידיעת העובדות. כמו כן, טענו שבבית היו שוכרים שהם נאלצו להגיש נגדם תביעת פינוי. אולם, טענות אלה, אינן נזקפות לזכותם, אלא לחובתם.