54. במעמד חתימת הסכם המכר- חתמו הצדדים על נספח להסכם בו מופיעות ההצהרות דלעיל ובו נקבע במפורש כי אם יידרש ביצוע התאמה כלשהו לצורך קבלת אישור ללשכת רישום המקרקעין - תבוצענה ההתאמות.
55. בסופו של דבר לא נדרש ביצוע התאמות מצד העירייה. אולם, מאחר והקונות פנו מיוזמתן לרמ"י בתואנה של "תוספות בניה", הרי ככל שייקבע כי אכן קיימת בניה נוספת –אין מניעה מצד המוכרים להרוס את כל התוספות והקונות מחויבות לאפשר להם לבצע זאת, בהתחשב בנספח להסכם, המפורט לעיל ובחוזה החכירה.
56. עוד נטען שעל פי חוו"ד של שמאי מקרקעין מטעם העירייה, שהוצאה ע"י העירייה לצורך מתן האישור- נקבע כי ניתן היתר בניה על מרתף חלקי.
57. המוכרים חזרו בכתב התביעה שכנגד על מרבית טענותיהם כמפורט לעיל וטענו כי יש לחייב הקונות בתשלום פיצוי מוסכם שכן הפרו התחייבותן להעביר הזכויות בלשכת רישום המקרקעין על שמן, למרות שעל פי סעיף 5.1 להסכם, המסמכים הנדרשים, נמסרו להן.
58. המוכרים טענו כי נאלצו להתמודד מול רמ"י, הן בנוגע לשטח המדידה המוטעה והן בנוגע לשווי, מאחר והקונות התעלמו לחלוטין מדרישות רמ"י וגם לא טרחו להגיש השגה.
59. לאחר שהוגשה השגה מטעם המוכרים, הסכים שמאי מטעם רמ"י להגיע לביקור בנכס, והוא נוכח שאכן השטח שנמדד ע"י המודד מטעם הקונות אינו נכון והטעה אותו בהכנת חווה"ד לרמ"י.
60. בעקבות הביקור, נערכה מדידה חדשה ע"י המוכרים, בגינה שולם למודדים סך של 2,950 ₪ (בנוסף לתשלום בסך של 1,638 ₪ ששולם למודד קודם, שהחל לבצע מדידה, אך הקונות עצרו את עבודת המדידה בטרם הסתימה והוא עזב את המקום ולא הסכים להשלים את המדידה.
61. עם קבלת המדידה החדשה נערך ברמ"י חישוב חדש של שטח המבנה ונקבע כי הסכום המגיע בגין השטח הנוסף, הקיים במבנה עומד על סך של 276,040 ₪, דהיינו הופחת סך של כ - 1 מיליון ₪ מהדרישה.
62. ביום 7.2.18 פנה ב"כ המוכרים לב"כ הקונות לביצוע התשלום. הדרישה לא שולמה עד מועד הגשת כתב התביעה שכנגד.
63. כדי להקטין את נזקיהם וכדי לסיים את המחלוקת עם רמ"י - שילמו המוכרים את סכום הדרישה.
64. המוכרים טענו כי על הקונות לשאת בסכום הדרישה, מה גם שהן תפסו חזקה בנכס לפני תחילת ההליכים עם רמ"י ועשו בנכס כבתוך שלהם.
65. זאת ועוד, מביקור שנעשה בנכס מסתבר כי בקומת הקרקע, שבה הייתה יציאה פתוחה לחניה מקורה - בוצעה תוספת בניה והגדלת שטח קומת הקרקע, והוקם ע"י הקונות קיר חיצוני כולל חלון ודלת יציאה, וכך ההרחבה הפכה להיות חלק בלתי נפרד מהבית. תוספת שטח זו גרמה לכך שרמ"י חייבה בקומת הקרקע בגין שטח עיקרי נוסף בדרישת התשלום שהוציאה, כי ראתה בכך חלק בנוי, שלא היה קיים קודם לכן, בוודאי לא במועד מסירת החזקה.