27. השיטה השנייה – הצאצא מיוחס לבעלת המטען הגנטי – בעמדה זו נקט לדוגמא הרב שלמה גורן (בספרו תורת הרפואה, "השתלת ביצית מופרית מאשה לאשה", 173). הרב גורן סבר כי האב והאם הגנטיים קובעים את הפוטנציאל של העובר – תכונותיו הרוחניות והביולוגיות, ואילו היולדת מוציאה מן הכוח אל הפועל את הביטוי הגנטי של הביצית המופרית. הדבר נלמד לדעתו ממסכת נידה (לא,א) שם אומרת הגמרא כי: "שלשה שותפין יש באדם, הקב"ה ואביו ואמו. אביו מזריע הלובן, שממנו עצמות וגידים וצפרנים, ומוח שבראשו, ולובן שבעין. אמו מזרעת אודם, שממנו עור ובשר ושערות, ושחור שבעין. והקב"ה נותן בו רוח ונשמה וקלסתר פנים, וראיית העין, ושמיעת האוזן, ודבור פה, והלוך רגלים, ובינה והשכל".
28. ממקור זה למד הרב גורן כי יש שוויון בין האם לאב לגבי זמן ההורות שלהם והמועד שבו הם תורמים לעובר את תכונותיו. לדבריו: "ישנה השוואה ודמיון בין קביעת יחוסו של האב לוולד, לבין יחוסה של האם, שניהם משיגים זאת ע"י הזרע (קרי גם ביצית) דהינו ע"י הבכח ולא ע"י הבפועל, והואיל והאב אין לו חלק בתהליך הבפועל ובכל זאת יחוס האבהות הוא אחריו, כך האמהות נקבעת ע"י הבכח של האם ולא ע"י הפועל. דהיינו האמא היא בעלת הביצית ולא האשה שילדה אותו בפועל". (הרב גורן, שם, עמוד 177). כלומר, הזמן הקובע להורות הוא זמן הענקת התכונות לעובר הזהה לאב ולאם והמתרחש בזמן העיבור.
29. בנוסף, מביא שם הרב גורן את דברי הגמרא במסכת סנהדרין (צ"א,ב) :"אמר לו אנטונינוס לרבי: נשמה מאימתי ניתנה באדם, משעת פקידה או משעת יצירה? - אמר לו: משעת יצירה. - אמר לו: אפשר חתיכה של בשר עומדת שלשה ימים בלא מלח ואינה מסרחת? אלא, משעת פקידה". ממקור זה וממדרשים נוספים מסיק הרב גורן כי הזמן בו ניתנת נשמה באדם הוא זמן הפקידה, דהיינו זמן העיבור, ולדעתו: "לא ייתכן שתנתן לו נשמה, בלי שתהיה בו השותפות של האישה והתייחסותה כאם" (הרב גורן, שם, עמוד 178). כלומר, הרב גורן איננו מקבל מצב בו בזמן שקיימת נשמה לעובר, הוא יהיה בעל זיקה לאב בלבד ולא לאם ולפיכך הוא קובע כי גם האימהות נקבעת בזמן העיבור.
30. באופן דומה, גם הרב א. וורהפטיג (תחומין ה, עמוד 268-270). סובר כי עיקר העובר נוצר בזמן העיבור ואילו הליך הפונדקאות הינו הליך טכני אשר בעתיד עם התקדמות הטכנולוגיה יכול ויעשה כולו באמצעים מלאכותיים. ולדבריו: "בסברה נראה לי כי ההורה, ממנה נלקחה הביצית ראויה יותר להחשב האם. הילד נוצר מתרכובת זרע האב וביצית האם והם המשפיעים על תכונותיו, ראה נדה לא, א,- אמו מזרעת אודם..., משמע בשעת הזריעה, ההריון. התפתחות הולד בבטן האם אינה אלא מקום גידולו, וכיום חלק מתהליך זה יכול להיעשות במעבדה. גם אם נאמר כי תרומת האם המגדלת בבטנה עולה על זו של מעבדה, עדיין אין היא אלא בגדר תוספת לגרעין שכבר נוצר בהריון."(שם, עמוד 268-269).