ז. זאת ועוד, המשיב טען בתצהירו מיום 31.7.06 כי עובדת קיומה והשלמתה של העסקה עולה מהמסמכים שצורפו לתצהירו ועובדה היא כי מניות חברת מובילטל הועברו לבעלותו של לבייב בתחילת שנת 2001 ולפיכך "מאחר וקיימתי הבטחתי למר צ'רני למצוא קונים לחברת מובילטל... הרי שהייתי זכאי לתשלום בגין השלמת העסקה (יהיה אופיה וטיבה אשר יהיה) מצ'רני (ומהקונים) כבר בתחילת 2001", ובהמשך ציין המשיב כי "עסקת מכירת מניות מובילטל ללבייב הושלמה במחצית חודש פברואר 2001", ככל שהדבר נוגע לזכותו לקבלת כספים.
ח. לא למותר לציין כי בדיון שהתקיים ביום 28.2.06 ציין ב"כ המשיב כי הוא נסע לסופיה וגילה מסמכים "שמאוששים את הטענה... שלבייב קנה את מובילטל". ביחס למסמכים הנ"ל אישר המשיב כי אלה היו ברשותו כבר בשנת 2001 (ר' בהרחבה סעיפים 42 ו־51–52 לעיל).
78. לאחר שנתתי דעתי לטיעוני הצדדים ובהינתן כל המפורט לעיל, נחה דעתי כי יש מקום לקבוע, בנסיבות תובענה זו, כי מרוץ ההתיישנות החל בשנת 2001, שאז קמה לתובע עילת התביעה, הוא ידע את העובדות המגבשות עילה זו (בכפוף לדיון שייעשה בהמשך ביחס לקיומם של חריגים) והיה לו כוח תביעה קונקרטי (ר' ע"א 3319/99 פפר נ' הועדה המקומית, פ"ד נא(2) 581, 594).
נמצא כבר בשנת 2001 הייתה בידי המשיב–המתווך – הזכות הקונקרטית–עילה קונקרטית מכוחה יכול היה לפנות לבית המשפט ולהגיש תובענה לאכיפת זכותו המושגית ולהצליח בה (ר' חבקין, 84–85). גם אם "נמתח" את תקופת ההתיישנות, הרי שברור כי כבר בשנת 2006 (28.2.06) ובשים לב להצהרת בא כוח המשיב בדיון, כי כעת ידוע ש"עסקת לבייב יצאה לפועל", יש מקום למנות את מרוץ ההתיישנות החל ממועד זה (ר' גם סיכומי ב"כ המבקש בעמוד 51, שורות 18–32; עמוד 51, שורות 1–4; סיכומי ב"כ המשיב בעמודים 80–86).
--- סוף עמוד 26 ---
האם הוכחו החריגים הקבועים בחוק ההתיישנות ובפקודת הנזיקין
נטל ההוכחה
79. בע"א 1206/16 חברת יהלומי סמואל – רוזנבאום (1992) בע"מ נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 9.10.18) נקבע בין היתר כי:
כידוע, משהועלתה על ידי הנתבע טענת התיישנות, והתובע מודה כי חלפה התקופה אך בד בבד טוען לקיומם של אחד מן החריגים לתקופת ההתיישנות, עליו הנטל לטעון ולהוכיח קיומן של העובדות המבססות את החריגים כאמור (ראו: ע"א 34/88 רייס נ' עיזבון המנוחה חנה אברמן ז"ל, פ"ד מד(1) 278, 283 (1990); ע"א 523/12 אסמאעיל נ' לשכת הסדר מקרקעין, [פורסם בנבו] פסקה 4 לחוות דעתו של השופט הנדל (15.1.2014)). באשר לסעיף 7 לחוק ההתיישנות, הטוען לקיומו של החריג הקבוע בו נדרש לפרט ולהוכיח מהו המועד בו נודע לו בפועל על דבר קיומה של התרמית (ראו: עניין מידל איסט, עמ' 870; ע"א 8713/11 צאיג נ' חברת ע. לוזון נכסים והשקעות בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 24 לפסק דינו של השופט י' דנציגר (20.8.2017)) או למצער על מועד שלפניו לא יכל לדעת על אודות התרמית. כל פרשנות אחרת תפר את ה"איזון העדין" אותו מיועדים דיני ההתיישנות ליצור בין האינטרסים המנוגדים של התובע הפוטנציאלי ושל הנתבע הפוטנציאלי, תוך שמירת האינטרס של כלל הציבור (ראו: ע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ, פ"ד לח(4) 554, 558-557 (1984)) (שם, עמודים 20–21).